שטרן שרה

(25/02/1921 – 07/05/2008)

שנת 1936 ואת, אימא, נערה בת-15 בקונסוליה הפולנית בדנציג, מטפלת באישורי העלייה לארץ. סביבך רוחשת השמועה כי ברחוב שלך מסתובבת קבוצת פורעים גרמנים. השמועה אומרת שהם מצויידים בתיקים עם אבנים ודף ובו רשימת חנויות של יהודים וחנות אחר חנות הם פורצים ובוזזים. את רצה את כל הדרך מהקונסוליה עד חנות הסדקית של אביך, עומדת לפני חלון הראווה. ידיך פרושות לצדדים. הפורעים מגיעים… שני בריונים נדרשים כדי להדוף אותך בכוח, להפיל אותך לצד החנות… צחוק רע ברקע, שברי זכוכית וביזת החנות… על מאורע זה תספרי לי כמה פעמים בערוב ימייך. שנת 1938 עם אישור העלייה הנכסף את בארץ. משנת 1941 – באלונים. צעירה חדורת אידיאלים "לתקן את העולם ולממש את עצמך".

אני זוכרת אותך אימא מילדותי סוחבת דליים של חימר, כורית אותו מן האדמה לצד כביש הכניסה למשק וגם קונה אותו בשקים גדולים. בכניסה ל״חדר" ניצבים דליים ואת מסננת את החימר, מנפה עלים, זרדים ואבנים. מוסיפה מים. מעבירה מדלי לדלי, שופכת את עודף המים. מוסיפה חומרים – ומן האדמה בוראת חיים חדשים. היצירה בחימר הייתה לך כמציאת מעיין מים זכים ומרפאים ולימים היה לך סטודיו מלא ביצירותיך. העיסוק בקרמיקה ומכירת עבודותייך הפכו את התחביב למקום העבודה המרכזי.

אני זוכרת אותך אימא, אחרי התקף לב קשה ואזהרות הרופאים מפני מאמץ, כורעת על הברכיים בגינה, תולשת ועוקרת עשבים שוטים. הגינה מרושתת בשורשי יבלית ואת עקשנית ונחרצת ממנה. עוקרת ותולשת, תולשת ועוקרת. כל צמח חדש, כל פרח גרם לך שמחה והתרגשות.

אימא סלוניה היקרה – חיית בצמא ובסקרנות מתמדת לכל ידע חדש, לכל חשיפה תרבותית. מוקפת ספרים וכדורי צמר. סרגת לנו סוודרים כל כך יפים וצבעוניים, הפכת אותנו לדוגמני חורף…

כל דקה מוצתה. כל רגע היה בעל משמעות. חוגים לספרות, תנ״ך, אקטואליה, מנוי קבוע לתיאטרון, רקמה, ציור על משי, לימוד הכימיה של החימר, חברה בארגון האומנים הבין-קיבוצי וברקע, בצל ענק ומאיים ריחף גם עצב עמוק… האם העשייה העשירה ורבת הפנים, חוש ההומור המושחז, עוצמות יכולותייך ודחיסת הזמן עד מעבר ל-24 שעות היממה, נועדו גם להגן ולנחם על אובדן אימך ואחיך בשואה? על אובדן רוב משפחתך?

את ואבא חייתם בצניעות גדולה. הגוף הפיזי דרש מעט. התקציב הוקדש לחיי הרוח ומאוחר יותר גם לטיולים בחו״ל. טיולים שתמיד חזרתם מהם בעיניים בורקות ולב מלא על גדותיו. מאז פטירתו של אבא בשנת 1995 , הצטמצמת עוד יותר ולאורך כל השנים האלה שלחת כסף לזיישה, נכדת אחותו של אבא החיה בתנאים קשים בפולניה. "שיהיה לה לאוכל ותרופות" נהגת לומר. תמיד ראיתי בהתנהלות אנושית זו מחווה לאבא.

החודשים האחרונים היו קשים מאד לך – ולנו. ב־25 בפברואר מלאו לך 87 שנים. היה זה יום הולדת עצוב. דיממת את הקרב האחרון. נלחמת על כל יום, על כל נשימה. ואנחנו ליווינו אותך באהבה, בדאגה, בכאב, בחמלה, בתפילה… אימא סלוניה האהובה והיקרה, הגיעה עת מנוחה!

נוחי בשלווה באדמה אשר אהבת, ממנה יצרת והייתה לה משמעות עצומה בחייך.

פה בבית הקברות של אלונים, על קברים רבים ניצבות יצירותייך: גאות, חזקות, יכולות לשרב ולרוח. לגשם וברד. זקופות כמו נרות נשמה, חזקות כמוך.

אוהבת אותך ויודעת שחלקים ממך זורמים בדמי, בדם ילדי ובדם נכדי ואת, אימא. תמיד תהיי איתנו במסע שלנו.

חנה

אימא שלי הנמרה, טרומפלדורה הגיבורה.

איפה התחילו הגבורה, הנחישות, הפאסון והחוזק? איפה הם התחילו?

ההייתה זו ילדת המהגרים שנאלצה בכיתה ג' ללמוד שפה חדשה, מנטאליות אחרת ולהימנע מלהראות חולשה… ההייתה זו הילדה שסבלה מקריאות "ז'יד" ברחובות, וממורים אנטישמיים? ההיו אלה החיים ללא ההורים בחברת הנוער? סלונקה, סלוניה שלי. ההייתה זו ההכרה במהלך השנים בעומק האבדנים שם, בפולין? איפה נוצק הגב החזק, הזקוף והבלתי נשבר?

אימא שלי שקראתי לך בחיבה "חברה בגדוד נהגי הפרדות". אימא שלי השואפת לחיי אידיאל ושלמות וצדק ומוסר. איפה נצרבה הפמיניסטיות והדרישה לחיים שוויוניים של כבוד, חיים שראוי לחיותם?

זה לא היה לך קל, הן לעיתים היו פערים בחיים. לעיתים, נפשך רבת הניגודים, רבת העוצמות השונות, קשתה מלהכיל את מורכבות הדברים.

לא תמיד הבנתי, לא תמיד יכולתי לעוצמה ולקושי למצוא אור בפירורי היומיום.

כמה מעט סיפרת על הפרטיות שלך, על אהבתך לאבא שלנו, על היווצרות הזוג החדש בחברה חדשה, ציונית ומגשימה. בגאווה סיפרת על ההתחלה, על שהביא לך המדריך הבוגר בתנועה ספר של אנגלס לקריאה והיית גאה על שהוא זיהה בך שאת יכולה, שאת נערה חכמה.

גיבורה שלי – לפעמים הייתי אומרת לך שאני מקנאה בעוצמות שלך, ואת היית שבה ומדברת על עצים שנשברים. סלונקה הגיבורה שלי, טרומפלדורה שאין שנייה לה – בשנים האחרונות כשבריאותך התדרדרה, נזקקת לעיתים לעזרה והיית מתנצלת בפניי שאת מטריחה אותי. רציתי לצעוק תמיד שתודה, תודה על החסד והזכות שאפשרת לי לטפל בך. חשתי שאת מאפשרת לך ולי מגע עם החלקים הרכים. שאפשר ומותר לפעמים להיפרד מהגבורה, מהעקרונות ומהצדק המוחלט. אפשרת לי לטפל בך פיזית וללטף ולסרק. נתת בי אמון והודית בפניי שלפעמים את ילדה.

אמא שלי. הילדה שלי. קראתי לך בחיבה "ברבי שלי". השתדלתי שיהיה לך נעים, שפחות תכאבי במכאובי הגוף ובמכאובי הנשמה. הזמנים האחרונים אפשרו לנו כל כך הרבה קרבה ואינטימיות. היינו כמשלימות חסרים שבימים רגילים נזהרת מביטויים. היית מחייכת ועורך נעים למגע. רציתי לערסלך בידיי ולהקל נשימותייך. בליבי ביקשתי לך מנוחה ושחרור, שתמצאי רוגע והקלה…

עדה