(15/02/1922 – 22/07/2011)
אמא תמיד החזיקה מעצמה צברית. בעיקר מול אבא: ״אני הסברה – והוא היקה״. אבל למעשה, נולדה בפולין ב-1922 וכשהייתה בת שלוש עלתה משפחתה ארצה.
תחילה התגוררו בחיפה ואח״ב עברו לקרית חיים. בביה״ס היסודי עממי א׳ בקרית חיים למדה באחד המחזורים הראשונים ומשם המשיכה לתיכון ביגור. אמא הייתה השניה בין ארבעה ילדים ובכל זאת גדלה כילדה מפונקת וסיגלה לעצמה מניירות של פרינצסה, שנדמה ששרדו איתה עד יומה האחרון.
עם סיום התיכון יצאה אמא להכשרה בקיבוץ גבעת ברנר שם עבדה בפעוטון.
באותם ימים עלה על הקרקע קיבוץ שדות ים על חולות קרית חיים. סבא וסבתא אימצו את הקיבוץ וחבריו שהיו באים אליהם להתקלח. כך הכירה אמא את אהרן מגד. השניים נישאו אך החבילה התפרקה לאחר כשנתיים. בינתיים, אבא עם קבוצה של חברים מאלונים יצאו לעזור לקיבוץ שדות ים בעבודת הפלחה ושם החלה ההיכרות ביניהם. אבא התגייס בינתיים לצבא הבריטי והשניים קיימו חליפת מכתבים אינטנסיבית, מכתבים ששמורים כולם עד היום. עם שחרורו של אבא מהצבא, הם נישאו בטקס צנוע ברבנות בחיפה וב-1946 הצטרפה אמא לאלונים. היא עבדה בפעוטון (עם אלו שהגיעו אחר כך לכיתות איילה ואורנים). אחר כך יצאה לתקופת לימודים קצרה בירושלים וביחד עם מאיר קגל קלטה ולימדה את חברת נוער ה׳ (תמר נקן ובלה ישראלי). אחר כך המשיכה כמטפלת של שכבת נעורים וביחד עם יהושע גבעוני ליוותה את המחזורים הראשונים – אלון ואלה. היא המשיכה בתפקיד זה וביססה את המחסן של השכבה לכדי מוסד. כשאני סיימתי את התיכון, אמא סיימה את תפקידה כמטפלת שכבת נעורים.
כמה שנים היא לימדה באולפן, היא הייתה המורה של אולפן א׳, כאלה שמגיעים בלי טיפת ידע בשפה. היא לעומת זאת, לא ידעה אף שפה פרט לעברית ונודעה בכך שהייתה מוכנה לזחול מתחת לשולחן כדי להמחיש ולהבהיר את כוונותיה וללמד מילה חדשה.
עם סיום האולפן, עברה אמא לעבוד כמחסנאית, היא אהבה את הקשר היומיומי עם החברים שפקדו את המקום ודאגה להיות מעודכנת בכל פרטי הרכילות המקומית. היא תמיד התגאתה בכשרונה המיוחד למצוא את המספר במקומות נסתרים שאיש מלבדה לא מצא.
אמא אהבה שירה ותמיד ידעה למצוא את השיר המתאים לכל אירוע ולכל הזדמנות. השפה שלה הייתה עשירה, ולא עזבה אותה עד יומה האחרון, גם כשהדיבור כבר לא היה קל לה.
המעבר לבית הנוכחי ב-1997 היה בשבילה ובשביל אבא מהאירועים המשמחים ביותר בחייהם והם נהנו ממנו כל רגע. הזוגיות ביניהם פרחה באותן שנים, וביחד טיפחו פינת חמד.
הסתלקותו של אבא סימנה עבור אמא התחלה של מדרון, אמנם מוקפת משפחה וחברות מסורות, אך מדרון כזה שממנו אין דרך חזרה. אולי יהיה שם למעלה איחוד מחדש.
רמה
סבתא,
עזיבתך שלשום סגרה פרק עצום בחיי. קשה לי להאמין שאף אחד לא יחכה בציפייה בבית שלכם ולא ישאל אותנו כל חצי שעה איפה אנחנו בעודנו שועטים צפונה על כביש 6. הכול בבית עוד נראה חי, כמו שהשארת אותו. למען האמת כמו שסידרתם אותו בהתחלה כשעברתם אליו לפני לא מעט שנים, בתוספת עוד כמה מזכרות חדשות. הפרק הזה יהיה איתי תמיד, ויישאר חי בעזרת התמונות, הסרטים והחפצים. מזל שבימינו מצלמה זה דבר שכיח ואפשר בכל רגע, לפי דרישה, להסתכל ולהיזכר ברגעים קטנים שעשו חיים שלמים. הצקתי לך הרבה עם המצלמה עד כדי קריאות ״תלך ממני!״, והיום אני לא מצטער על כלום. כשמסתכלים על התאריכים, קשה לדמיין שאלה היו החיים לפני פחות מ־4 שנים – את אוחזת במגרפה, את וסבא יושבים לשולחן ארוחת הבוקר, את יושבת על המרפסת עם רגל אחת על הרצפה ורגל שנייה על הכסא מקופלת לגוף כמו איזה תיכוניסטית, את עם קול גדול ו־ר׳ מתגלגלת בפאתוס ארצישראלי… בסופו של דבר אני צריך להיות אסיר תודה שזכיתי לסבא וסבתא צלולים ומתפקדים עד שלב מתקדם, כך שיכלו עוד להשפיע עליי ולהיות חלק אמיתי ומשמעותי בחיי.
כשהייתי קטן, היית תמיד מעודכנת בכל דבר שעשיתי ובכל מה שקרה לי. היינו מדברים כל צהריים כשחזרתי מביה״ס ואת ידעת הכול – ולא הצלחתי להבין את זה. לכן, נכנעתי להסבר היחיד שנתת לי את – שבעצם יש לך טלסקופ גדול שמגיע מאלונים עד ירושלים ושאת עוקבת אחריי כל היום. זאת הייתה מחשבה נעימה באותה תקופה. אולי עכשיו יש לך תצפית טובה יותר.
לא חיכית הרבה זמן להצטרף לסבא ולשכב שוב בשלווה לצידו. בסוף זה הגיע בצורה בלתי נמנעת, ויש לכם המון זמן לעשות יחד תשבצים עכשיו, בתקווה שסבא לא צמוד שם למחשב כל היום. תתנתקו מזה מדי פעם, ותחשבו גם עלינו ועל המשפחה הקטנה שהייתה לנו. בגעגועים רבים והמון אהבה תמיד,
יונתן
פנינה שלי,
הגעתי אליכם לפני 45 שנה, וזכיתי לקבל ממך חום ואהבה כמו שרק אם יכולה לתת לילדיה. יום יום חיכית לי בשעות אחר הצהרים, להיות איתי במשחקים, בשיחות, וכמובן לפנק אותי במאכלייך – תוצרת בית.
ביתכם היה ביתי וכך הרגשתי תמיד.
פנינה – היית אדם מיוחד מאוד, אהבת את העשייה הקיבוצית ואת חינוך הנוער, לימדת עשרות עולים עברית במסירות אין סופית, ואותי – לימדת להיות אדם יותר טוב, מצפוני ואכפתי. השיחות איתך היו כמובן על המשפחה, אבל תמיד נדדו גם לענייני הקיבוץ והמדינה.
הקשר הקרוב איתך נמשך גס בתקופה בה שירתתי בצבא, ואף התהדק עוד יותר לאחר מכן, כאשר יצרת קשר כל כך קרוב עם טלי.
עבור ילדינו – הייתם משפחה לכל דבר.
לאחר מותו של בנימין והפרדה הקשה ממנו, הרגשתי שאת מאבדת רצון לחיות. השקיעה הפיזית הייתה מהירה, אך אני מצאתי תמיד נחמה בשיחות איתך, שהיו כמעט עד יומך האחרון.
פנינה, הייתי חלק ממך, ותמיד תהיי חלק ממני.
גבי
