(22/10/1913 – 10/02/1985)
קורות חיי
נולדתי לאמי חוה ולאבי יעקב. הורי התגוררו בעיירה הקטנה מלניצר בווהלין שבפולין. אבא עבד בבית בד (תעשיית שמן) כפועל.
במלחמת העולם השניה אבדתי את אבא, אמא, אחותי, בעלה ובתם הקטנה.
בילדותי עברה המשפחה להתגורר בעיירה גדולה יותר בשם זדולבונוב, הסמוכה לגבול הרוסי.
החיים בקהילה היהודית היו תוססים ומאורגנים עם מוסדות שונים ביניהם בי"ס עברי בשם "תרבות", בו קבלתי את ראשית חינוכי, שכלל לימוד המקצועות השונים בשפה העברית תוך דגש מיוחד על חינוך ציוני, תולדות עם ישראל וידיעת הארץ. בגמר לימודי בתרבות ידעתי עברית על בוריה והיה זה אך טבעי שעוד בהיותי ילד קטן, בגיל עשר, הצטרפתי לתנועת הנוער "החלוץ הצעיר".
בתום לימודי בגיל שלש עשרה בערך, התחלתי לעבוד כשוליה בחנות למכירת בדים ובעבודה זו התמדתי עד צאתי לקיבוץ הכשרה.
בילדותי ולאחר מכן ב"החלוץ" בהתבגרותי – הייתי פעיל ובמיוחד בשטח ההסברה והחינוך.
ב-1934 בהיותי בן עשרים, יצאתי לקבוץ הכשרה לוצק שבגוש קלוסובה, אליו הגיעו חלוצים מכל רחבי פולין. בהכשרה עבדתי בחטיבת עצים, בסבלות ברכבת, בטחנת הקמח , ובמנסרה בה הייתי מחברי ההכשרה הבודדים, פרט לפועלים האוקראינים.
לאחר העבודה ריכזתי ולימדתי חוג ללימודי השפה העברית.
באותם הימים הגיעה להכשרה קבוצה של צעירות שלא ידעו כלל את השפה העברית. אחת מתלמידותי בחוג לעברית היתה אסתר נובוגרדסקי, מהעיירה פיוטניצה. לימים התאהבנו ונישאנו.
מקיבוץ ההכשרה בלוצק, גוייסנו ע"י מרכז החלוץ לייסד קיבוץ הכשרה נוסף בעיירה לודמיר, לאחר שהמקום נעזב ע"י פלוגה מהשומר הצעיר.
החיים בהכשרה היו חיי מחסור עבודה קשה וצפיפות.
כמה חודשים לאחר הגיעי להכשרה, יצאתי לסמינר של פעילי החלוץ שהתקיים בנובוסטף.
במשך כל שנותי בהכשרה ליוותה אותנו הרגשת ייאוש וחוסר אונים מול כמיהתנו שאיפתנו לעלות לארץ . התנאים היו כה קשים, הציפיות היו כה גדולות והעליה היתה מאתנו והלאה.
סוף סוף לאחר חמש שנים להיותי בהכשרה, במאי 1939 אושרתי לעליה. הידיעה על עלייתנו לארץ בצורה בלתי לגאלית באניית מעפילים, לא העיבה על שמחתי והייתי מאושר להמנות בין החלוצים העולים. לפני עלייתי לארץ נסעתי לזדולבולוב לסדר את ניירותי ולהפרד מהורי. ולא תארתי לעצמי שזו תהיה פרידתנו האחרונה.
בדרכנו לארץ, רוכזנו במלון גדול בווארשה ומשם ברכבת לעיר הנמל הרומנית גלאף, בה עלינו על אניה שהיתה למעשה אניית משא, בה הובלו סוסים ואנו החלוצים, בתנאי צפיפות, זוהמה ורעב.
אחרי הפלגה של 3 ימים, הגענו ב-29.5.1939 לקרבת החוף בנתניה. בעת ההכנה לירידה לסירות שיביאו אותנו לחוף, הוארו השמיים באור זרקוקים חזק. מיד ניתנה הפקודה לשכב על הסיפון ולא עברו רגעים מעטים ומאנית מלחמה בריטית שעקבה אחרי אונייתנו, עלו חיילים בריטיים ואילצו את האניה להמשיך לנמל חיפה.
עם שחר בהאיר היום נגלה לפנינו מראה חיפה והכרמל בכל הדרו. עם רדתנו מהאניה, הובלנו למחנה הסגר המיועד לסוסים ולפרדות בחוף שמן.
את ליל ששי הראשון שלי בארץ חגגתי עם אחי משה ודוד שהקדימו לעלות ארצה לפני. הייתי מאושר שהגעתי לחוף מבטחים.
בהיותי בבית עולים בבת גלים ביקרונו נציגי הקיבוץ המאוחד על מנת לשולחנו לקיבוצים להם היינו מיועדים. אני בחרתי להגיע ליגור מקום בו היתה אסתר ולא להצטרף לחברי להכשרה שעברו לאפק.
ביגור פגשתי רבים מפעילי החלוץ הצעיר. שמחנו כולנו למפגש המחודש וזכיתי לעזרה בקליטתי בזכות היכרותי אתם.
גרנו באוהל רעוע ודולף ואני נשלחתי לעבודה במחצבת אבן וסיד בק"מ 4.5.
העבודה בפטיש האוויר ששקל 18 ק"ג היתה מפרכת והרעש והזעזוע שגרם הפטיש הממו אותי עד כדי אובדן תיאבון.
מחברי לעבודה הערבים, למדתי במהרה את השפה הערבית.
עם גל העזיבה הגדול בשנת 40 עברנו לחיות בחיפה ואני התעריתי מהר בחיי הפועלים ואף נבחרי לוועד הפועלים בחב' "של".
בדצמבר 1941, נולד בננו הבכור עמי. לאחר חמש שנים בחיפה החלו הרהורים וגעגועים לחיי קיבוץ. פנייתנו להתקבל לאלונים נענתה בחיוב, ואנחנו הגענו לאלונים במאי 1945.
מיד עם בואי לאלונים השתלבתי בקבוצת עובדי הבניין וזמן קצר לאחר מכן נקבעתי כמרכז קבוצת העובדים שהחלה בבניית הבתים הראשונים בטבעון וברמת הדסה.
ביולי 1948 נולדה רבקה'לה.
אחרי מספר שנים עברתי לעבוד בלול, ענף בו התמדתי 15 שנים.
במרץ 1954 נולד בן הזקונים יעקבי. למרבה הצער ולדאבון לבנו הוא נפל על משמרתו בהר דב בחרמון.
חלוץ, מעפיל, נחשון
חוצב בסלע ב"אבן וסיד" – "ק"מ ארבע וחצי"
בונה ביתו במו ידיו
נושא דגל עבודה בגאון.
ער וקשוב להוויות עולם
מעורה בביתו כבתוך עמו
ישר דרך וזקוף קומה
רוחו ללא חת, כצוק איתן.
מכה ועוד מכה הכריעתהו
עץ הארז שנטע בגינתו שולח צמרתו אל על
יד עד הוא לזכר בן זקוניו עול הימים, שנפל
נחתה עליו המחלה וכרסמה עד כלות, עד כלות…
אהרון כהן
