(03/08/1919 – 18/09/2004)
אבי קרן נולד בעיר לייפציג שבסקסוניה גרמניה, למשפחת הקר.
שלישי בין חמשת אחיו ואחיותיו, לאמו אווה לבית פויירמן ואביו שמואל הקר, שהיה חייט אומן.
ההורים היו בעבר תושבי גליציה שבקיסרות האוסטרו הונגרית והיגרו לגרמניה. כל ילדיהם נולדו בעיר לייפציג.
עם עלייתו ארצה שינה את שמו לאברהם קרן ומכאן השם אבי. סיפור חייו כה אופייני לנוער יוצא גרמניה, שחווה שם את שנות העשרים ותחילת שנות ה-30, בהן גברה הלאומנות הגרמנית לנאציזם, שהובילה לשואה הנוראה.
אבי עבר את שלבי ילדותו בבית הספר תוך איום וסכנה מוחשית. בית הוריו, בית מסורתי – ציוני מובהק ומכאן חינוך הילדים. אבי זכה להצטרף לעליית הנוער הראשונה בגבעת ברנר במרץ 1935. הוא היה אמור לעלות עם עליית הנוער א"י לעין חרוד, אך מחלה מנעה זאת ממנו.
בלייפציג למד תחילה לימודים תורניים, אך לבו נטה ללימוד מקצוע. יחד עם תלמיד יהודי נוסף, היו בכיתה של גויים ומורה אנטישמי מובהק.
כשהגיע לגבעת ברנר השתלב אבי בפעילות התרבותית והחברתית. היה פעיל במקהלה ובריקודי עם. כעבור שנה צורף עם חבריו ל"הגנה". למד נשק והגנה עצמית, אך העיקר את הסודיות של הארגון המחתרתי. אבי נכנס לעבוד בנגריה וגם השתתף בהקמת הנמל העברי הראשון בתל אביב עם פלוגת העבודה המגוייסת של משקי הדרום. הוא לא זכה ללמוד הרבה בשטח זה בשל הקשיים בנעוריו, אולם בכל חג וארוע משמח, התגייס והתנדב בהקמת מתקנים ומשחקים בצורה פעילה.
בשנת 1937 הצטרף אבי לגרעין ברעננה שעלה להתיישבות במעוז חיים, הוא השתתף ביום העליה והיה פעיל כנגר בהקמת "חומה ומגדל". היה עם ראשוני רביבים שישבו בתחילה בראשון לציון.
בשנת 1943 נשא את יעל ושימש כמזכיר חברתי. בשנת 1948 עם התגבר הקרבות בנגב, עברה המשפחה לאלונים. אבי השתלב בנגריה בה ביצע עבודות נגרות בנין רבות אך בעיקר בלט בעבודות ריהוט מגוונות ויפות, עמידות לשנים רבות, בחדרי החברים.
הוריו של אבי ושתי אחיותיו לא זכו לעלות ארצה, הם הוגלו באקציה לפולין ומצאו את מותם בידי הנאצים.
עם הקמת "אלום" נשלח אבי לגרמניה ללמוד יציקת אלומיניום, אליה יצא חרף רצונו, רק לאחר שכנוע ארוך. אבי שימש כמנהל המפעל עד 1977, אז חזר למקום הקרוב לליבו, לנגריה.
השאיר אחריו את יעל אשתו, ואת ילדיו דליה מיכל וישראל.
אבי מספר על הקמת אלום
ב-1960 קיבל הקיבוץ הצעה להקים מפעל לפרזול בניין מאלומיניום, על פי ידע שיועבר אלינו ממפעל גרמני. שמואליק אדמון ניגש אלי, סיפר לי שאנחנו מתעתדים לרכוש את המפעל, ואמר שיהיה צורך לשלוח לגרמניה אדם שילמד את תהליכי הייצור. הוא ביקש ממני לנסוע. אמרתי לו: "לגרמניה – בשום פנים ואופן לא"!
זכרתי לגרמנים את גירוש הורי ואחיותי מביתנו בלייפציג, את אכזריותם ואת העובדה שבגללם נספתה כמעט כל יהדות אירופה, ומשפחתי בתוכה.
במשך כחודשיים הפצירו בי, אך סרבתי. לבסוף באה אשתי ואמרה לי "אבי בחייך, אין מי שיסע. אלונים צריכה את המפעל הזה, אתה בעל מקצוע ויודע את השפה". כשגם יעל (שתמיד היתה נאמנה לעקרונות הקיבוץ, מסורה לעבודתה וייקית) הצטרפה למבקשים, החלטתי , תוך לבטים קשים, לנסוע.
בערב יום העצמאות 1961 נסעתי לגרמניה.
… שהיתי בגרמניה חמישה חודשים. מידי יום כתבתי דו"ח על תהליכי הייצור ושלחתי לאלונים. תארתי את שלבי היציקה, הליטוש ועיבוד האלומניום.
תהליך הלימוד לי כלל השתתפות פעילה בעבודה בכל אחת מהמחלקות. הגישה וההבנה הבסיסית שלי בטכנולוגיה ובתהליכי ייצור, סייעו לי רבות בהשתלבותי במפעל, וכך לאחר שלמדתי ביסודיות את תהליכי העבודה במחלקה אחת, עברתי למחלקה הבאה, עד שנעשיתי בקיא בכל תהליכי הייצור.
… מצאתי עצמי בעבודה קשה ומלוכלכת, ליד תנור שלהט בחום של 700 מעלות צלזיוס ויצקתי אלומיניום.
… באוגוסט 1961 חזרתי ארצה. הקמנו באלונים את המפעל וקראנו לו "אלום".
