(16/06/1916 – 22/04/2005)
יפה נולדה בעיר אוגוסטוב שבאזור ליטוה בפולין להוריה בלה וצבי קיימן שמצאו את פרנסתם מחנות המכולת שהיתה להם.
בת בכורה לשלושת אחיה ואחיותיה.
בעיר בה גרו בשכנות צפופה יהודים ופולנים, זכו לא פעם היהודים לשמוע הערות שנאה: "ג'יד לך לפלסטינה" דבר שהכניס פחד בליבותיהם.
בהיותה בת 6 החלה את לימודיה בתלמוד תורה שם למדה במשך שנתיים קריאה וכתיבה בעברית.
בהיותה בת 8 עברה ללמוד בבית ספר פולני בו למדו במעורב ילדים יהודים ופולנים.
אווירת השנאה ליהודים הורגשה בבית הספר ולא אחת נקלעו הילדים למכות.
בגיל 13 הצטרפה יפה לתנועת "החלוץ" בעיירה. במהלך הפעילות בתנועה נחשפה יפה לראשונה לסיפורים על ארץ ישראל ועל שאיפת יהודי הגולה לעלות אליה וליישבה.
ביקורי חברי ההכשרה שהיתה בעירה, השפיעו על הנוער להצטרף להכשרה.
בהיותה נערה בת 17 עזבה יפה את בית הוריה ועברה לקיבוץ הכשרה בסימיאטיץ בה פגשה את יעקב והם הפכו לזוג. הוריה התנגדו למהלך זה בחייה והיא נאלצה לצאת להכשרה ללא הסכמתם.
בהכשרה שררו תנאי מחסור צפיפות ורעב.
על אף הפינוק לו זכתה בבית הוריה בו לא עשתה כל עבודה, נדרשה יפה להשתלב בעבודות בהן עסקו חברי ההכשרה.
עם קבלת הסרטיפיקט המיוחל עשתה יפה את דרכה לארץ אליה הגיעה ב-1938.
את בני משפחתה לא שבה לראות. כל בני המשפחה נספו בשואה.
עם הגיעה לארץ נשלחה יפה לשיך אבריק בה כבר חיכה לה יעקב שהקדים והגיע כבר ב-1937.
מספר חודשים אחרי בואה לשיך אברק סיים יעקב את הכשרת הכרם בעין חרוד והשניים נסעו להנשא בתל אביב בה חיה דודתה אחות אמה.
ליפה ויעקב נולדו הבנים גדעון אורי ז"ל צביקה ושלמה. בנם אורי נהרג בשירותו הצבאי כטייס קרב בחיל האוויר.
יפה נשאה בתוכה את הכאב הנורא והקדישה את זמנה לטיפול ביעקב, שהכאב שבר את ליבו, במסירות מרובה במשך 16 שנה תוך שהיא ממשיכה לטפח את המשפחה הגדלה.
הבנים התחתנו, נולדו נכדים ונינים וסבתא יפה תמיד ערנית וצלולה, מטפלת ודואגת לכולם בדרכה שלה.
המעבר לבית הדורות חייב ויתור על הפרטיות אך בשמחת החיים והכרת התודה שלה, על כל דבר שקיבלה, נקלטה במקום שהפך להיות "הבית שלי" וידעה להודות כל יום על הטיפול הנפלא שקיבלה מהצוות.
היא שמרה על האופטימיות והדאגה לכולם עד רגעיה האחרונים.
