קציר רחל

(28/08/1925 – 25/06/2013)

רחל נולדה בעיר העתיקה בירושלים, להוריה יצחק ומרים קפלן. היא הייתה האחות הבכורה לאחיה: ישראל, מנחם ובתיה.

עד גיל 14 רחל גדלה בבית דתי ולדבריה נשארה דתייה עוד שנים לאחר מכן. בשנות ילדותה המשפחה עברה נדודים רבים והייתה דלת אמצעים עד כדי כך שנתמכה ע"י ה"כולל" היהודי. אביה, שהיה נגר, נפטר בגיל צעיר מאוד והותיר את אימה במצוקה כלכלית רבה. במאורעות 36 נאלצה המשפחה לעזוב את ביתה שבעיר העתיקה לאחר ניסיונות תקיפה של שכניהם הערבים וכך נותרה בלא כל. לאחר תקופת נדודים וסבל ממושכת נשלחו הילדים לבתי יתומים. רחל גדלה בבית תמחוי לזקנים, תקופה שעיצבה רבות את המשך חייה, כפי שהעידה על עצמה. בגיל 14 עברה לגור אצל משפחתה בראשון לציון ושם חיה עד נישואיה לשלמה קורץ זכרונו לברכה, בהגיעה לגיל 18.

עם נישואיה לשלמה רחל החליטה כי היא רוצה, בכל מאודה, לגדל את ילדיה בקיבוץ וכך, למרות שמשפחתו של שלמה יכלה להעמיד לרשותם בית, הצטרף הזוג הצעיר למייסדי קיבוץ רביבים ועבר לחיות ב"ביר עסלוג'". רחל זכרה את התקופה ברביבים כתקופה היפה ביותר בחייה. היא עבדה בחקלאות, בסיירות ובאילוף יוני דואר והרגישה את עצמה מאוד משמעותית ותורמת בעבודה ובחברה. עם פרוץ מלחמת השחרור נאלצו שלמה ורחל שהייתה בחודשי הריונה האחרונים, ככל המשפחות עם הילדים, לעזוב את ביר עסלוג' שהייתה בנגב המנותק ולעבור לראשון לציון. המלחמה התארכה, נולד הבן הבכור יצחקי ובניגוד לרצונם נאלצו שלמה ורחל לעזוב את רביבים ולהצטרף, בסוף שנת 1948, לשאר חבריהם שעברו לאלונים. רחל התגעגעה מאוד לרביבים ועוד שנים רבות קיוותה לחזור לשם. באלונים נולדו הבנות אסנת, אלונה ורבקה.

רחל השתלבה בעבודה בפעוטונים והפכה, תוך זמן קצר, למטפלת איכותית ומועדפת. היו לה כל התכונות הנדרשות למקצוע זה – המון רוך ואהבה לילדים, סבלנות ומסירות אין קץ, יצירתיות והרבה כבוד להורים ולרצונותיהם. היא ידעה לעבוד בצוות ותמיד היה נעים בסביבתה. כך התמידה במשך 25 שנה ואפילו כאשר עשתה הסבה מקצועית ועברה לטיפול בקשישים, כמדריכה תעסוקתית, עדיין הרבתה לעשות "הקמות" בבתי הילדים לשמחת כולם.

ביתה של רחל היה בית חם ופתוח לכל בני משפחתה, ולאנשים רבים נוספים שאהבו מאוד להיות במחיצתה.

רחל העידה על עצמה שכבר כילדה אהבה לעסוק בפיסול בובות בחוטי ברזל ורפיה. בתחילת שנות השישים חזרה לאהבתה הישנה והחלה ללמוד ולעסוק בפיסול. היא למדה תחילה באורנים ובהמשך השתלמה אצל הפסל הידוע רודי הילמן בעין הוד. רחל עבדה בחומרים מגוונים כמו חימר, בטון, גבס, רשתות מתכת ועוד. עבודותיה היפות הוצגו במספר רב של תערוכות וקישטו את אלונים במשך שנים רבות. בנוסף לעיסוק האישי היא הנחילה את אהבתה זאת בחוגי הפיסול לילדי אלונים במשך שנים רבות. ואפילו בבית יעל בדגניה, ביתה האחרון, זכו הדיירים ללמוד ממנה סריגה ואומנות ואהבו אותה מאוד, כמו בכל מקום אחר שבו חייתה.

אמא יקרה שלי,

תם המסע שלך. מסע ארוך ועמוס. 88 שנים.

בדרכך שלך היית אמא טובה. השתדלותך לא נעלמה מעיני, גם אם לא מספיק הקפדתי לומר לך זאת בחייך.

הקמת והשארת אחרייך משפחה אוהבת ותומכת. אני חושבת שלא תמיד ידעת עד כמה חשובה המשימה הזאת שלקחת על עצמך ועד כמה עמדת בה בכבוד. במיוחד בדור של נכדייך.

ראי איך כולם נאספו כאן היום ועצובים על לכתך.

בתי נעמה – אומרת שאת סבתא גיבורה ומדהימה שתמיד בנתינה ואף פעם לא עושה לה רגשי אשמה. היא לא טועה…

אין סוף "עיניים" עברו במסרגותיך. קילומטרים של "שורות".

הסריגה החזיקה אותך ואת אותה וביתר מרץ בשנותייך האחרונות כשהגוף כבר היה כבד מנשוא.

דאגת לצ'פר את מיטיבייך במתת סרוג פרי עמלך ולהנחיל את תורת הסריגה בסבלנות אין קץ, לכל מי שחפץ ללמוד.

ביתי מקושט בפסלייך ובתוצרת מסרגותייך. די להביט בהם, כדי לחוש בנוכחותך.

אני חושבת שהידיעה שאת הולכת למות אפשרה לך לומר בנדיבות משפטים על אהבתך אותנו. משפטים שלא נאמרו בשפע בדורך/בילדותנו. משפטים שקרבו בינינו מאד מאז חלית.

את הולכת למקום שבו לא יכאב לך יותר ולא יסממו אותך בתרופות (דבר שכ"כ חשוב היה לך). מקום שאליו הולכים כשלא חיים עוד. וודאי מקום טוב יותר.

תמיד היית. איך לא תהיי עוד?!!

אוהבת אותך וכבר מתגעגעת

אסנת

לאמא היקרה,

מבט חטוף על פועלך לאורך השנים, מגלה שגם כשהחיים ממש לא קלים, בחרת להקדיש את כל כולך לילדים שטיפלת בהם לאורך השנים, ובעיקר לתת לנכדים.

לא חסכת במאמץ ועבודה הראויה למחמאה,
ואנו מרגישים היטב את התוצאה.

אפילו עד לפני 10 ימים את עדיין היית בבית שלי, עם כיסא גלגלים ליד השולחן קילפת תפוחי אדמה, גזר ובצל. אחר כך שאלת אם יש לקפל כביסה, או לתקן משהו שנקרע. העבודה והעזרה לאחרים הייתה בעורקייך. ידעת שכשתבואי אלי תהיי מועילה בדרך זו או אחרת.
יש לנו הרבה ללמוד ממך ומניסיונך,

גם כשהתעוררו דברים לא קלים סביבך.

עצלנית, את לא היית, חרוצה, אין מילה טובה ממנה, אך גם עקשנית. אוי, איזה עקשנות, על זה אפשר לומר כמו שאת היית אומרת: "אוי וויי זמיר, טהתה מהמה זיסה גיברוטנה". אפילו לשירותים התעקשת ללכת לבד עדיין לפני שבוע. אולי בגלל זה שרדת את החיים הקשים בילדותך.

עם מחלתך נאבקת כשנתיים, ועדיין המשכת לתת מעצמך,

הכנסת חיים לביית יעל היכן ששהית כשנה.

היית שם מלכת הכיתה. לימדת סריגה והיית חלק מחוג אומנות ושתילת צמחיה,

אנו מעריכים , מוקירים ואוהבים את מה שבך
את חכמת חייך והטוב שבלבך, והרצון כל הזמן להיות עסוקה ולתת מעצמך.

אוי אימל'ה שלי, אימל'ה שלי, מאיפה שאפת את הכח להמשיך ולהאבק בכל מה שמנסה לעצור אותך? אולי מאהבתנו אלייך, האהבה שהרעיפו עלייך כל ילדייך, נכדייך וחברותייך. ואת במקביל המשכת לתת אהבה, תשומת לב, סוודר או גרביים סרוגות, לכל אחד ואחת.

את אישה מיוחדת מאד והיתה לי הזכות לא רק להיות ביתך, אלה גם להיות איתך פה בארצנו, שמין הסתם את היית חלק גדול מזה שחזרנו הנה לפני כ-7 שנים.

אמנם הגעת לגיל מופלג,

אך לפתע ראינו שהכול חולף מהר, מהר מידיי.
ניסינו ליהנות מכל רגע שעובר, לעצור לרגע, לחשוב על נוסתלגיה,

וכמובן, כשהסוף הגיע, למרות שכבר התכוננו בשבוע האחרון ליום הזה, כשזה נוחת, זה נוחת קשה. קשה לי עם הפרידה הזו, אבל אני משחררת אותך ויודעת שיום יבוא ואפגוש אותך בשמיים עם אלוהים כשגם אני אגיע לשם, אז להתראות אימל'ה שלי.

שלך לעולם בת הזקונים שלך רבקל'ה.

למשפחה היקרה של רחל קציר

זכיתי לכבוד גדול להכיר ולו לרגע אחד מתוך חיים שלמים, את רחל שלכם. מדהים כמה אפשר היה ללמוד מאישה כל כך קרובה אל מותה – כיצד צריך לחיות! למדתי ממנה כל כך הרבה – במעט הזמן שהכרנו, מאז הגיעה לבית בדגניה, למדתי אומנות ומחשבה וגישה לחומרים; כל יצירה שעשתה – עיניה זהרו כאילו זו פעם ראשונה שידיה המוכשרות מצליחות להוציא דבר יפה. כל חומר שהבאתי לקבוצה – היא בקשה להשאיר לה קצת, כי היא חייבת הייתה להגשים כל רעיון שעלה לה במהלך המפגש, ואכן למפגש הבא היה מונח על השולחן פסל או ציור חדש. תמיד קצת אחרת, תמיד יוצאת מהמסגרת, מהקווים, תמיד מוסיפה רעיון משלה. כל עבודה שעשתה זכתה לשבחי הבנות האחרות. למדתי התלהבות, וגיוס כל משאב חושי לעניין, וטעם של הנאה; כל סיום מפגש הייתה מציינת: "אני לומדת ממך כל פעם משהו חדש", אם זה על פרט מידע קטן שקשור לארץ ישראל או טכניקת יצירה, או אנקדוטה על פרח מסוים. (היא, שמכירה ויודעת כל כך הרבה, והתנסתה בחייה באינספור חוויות מוצאת מקום בגאווה האנושית לקבל מאחרים). כשילדי הגן באים, בעיניים בורקות מלמדת אותם שיר חדש, כאילו היא עצמה שוב גננת צעירה שרק סיימה סמינר וכל כך משתוקקת להתחיל לעשות בעצמה את כל מה שלמדה. וילדי הגן כבר מכירים את כל המילים בעל פה ואת המנגינה, וספק אם ישכחו. ספרתי לצוות הגן, שרואה את רחל כמעט כל שבוע, שרחל הלכה לעולמה, הן היו כל כך מופתעות וכל כך נעצבו, כנראה שבמפגש עם ילדי הגן באמת הצליחה "להסתיר" את מחלתה. הן כל כך נקשרו אליה, שהמטפלת הצעירה ישר אמרה "באוגוסט היינו צריכים לחגוג לה יומולדת", וספרו שכשרחל נעדרה בימי שישי הילדים תיכף היו מרגישים ושואלים "איפה רחל". ואיזה התרגשות הייתה בעיניה כשראתה רק לפני שבועות אחדים, בתוך כאב בלתי נסבל, את בני הצעיר שרק נולד. והיא אמרה: "אני, למרות גילי, כל כך מתרגשת תמיד שאני רואה תינוק כל כך קטן" (ונראה לי שהתכוונה גם: למרות כאביי). וכמובן שקיבלתי גרביים סרוגות מעוצבות להפליא. למדתי שיתוף, ויכולת לשוחח ולהביע גם רגעים קשים, לא נעימים; רחל התחברה אלינו לקבוצה גם בזכות יכולותיה הרגשיים, היא שיתפה אותנו במחשבותיה, בחוויות חייה המורכבים, היא הביעה אמפטיה גם כלפי האחרות, באמצעות איזו שאלה קטנה אך משמעותית שמביעה את מלוא השתתפותה. גם בכאבים שיתפה לא בצורה שמעוררת בך רחמים או סלידה אלא קרבה, אהדה, דאגה, ופתאום, נזכרת שנעל חדשה סרגה, והיא חייבת להראות את שילוב הצבעים הנהדר. ובני המשפחה זכו אצלה למקום השמור ליקרים ביותר. אחרי כל ביקור או טלפון הייתה זורחת מגאווה, מספרת על נכדה שהשתתפה בטקס בהר הרצל ממש לאחרונה, על הנכד שבקש להתפלל עבורה, על נכדתה הצעירה שבקרה. על זה שמנגן, ועל זו שמלמדת, וזה שעושה בונסאי, ועוד ועוד, קטונתי לזכור את הכול, ועל כולם כולם, הביעה את אהבתה. מעולם לא שמעתי תלונה או נימת אכזבה. בכל כך מעט זמן ששהתה בדגניה השאירה חותמת אישיותה והשראתה על כל מי שהיה בקרבתה.

יהיה זכרה ברוך. אישה יקרה – אין לה שנייה. שלכם, מורן חן, גננית טיפולית, בבית יעל.