צם חוה

(25/10/1918 – 15/05/2008)

חוה נולדה ב-1918 להוריה שיינדל וברוך נפחן, בעיירה ויסוצק שבמזרח פולין. בית המשפחה היה בית מסורתי ציוני. בלימודיה בבית ספר ״תרבות״ רכשה את העברית עוד בהיותה בפולין.

ב-1935 עלתה כל משפחתה, בעקבות אחותה הבכורה, לקיבוצה – רמת רחל. בהמשך עשתה חוה תקופת הכשרה עם הנוער העובד בגבעת ברנר.

חוה הגיעה לקבוץ אלונים בימיו הראשונים בחצרו של זייד, ומשם יחד עם חמישים חברי אלונים שהיו אז, עברו לשייך אבריק. בתקופה זו עבדה בבישול כעבודת חוץ במקומות שונים. ב-1940 נישאו חוה ושלמה וב-1944 נולד דני בכורם.

שלמה ז״ל, שיצא לשליחות התנועה אל מחנות שארית הפליטה בגרמניה, הגיע עם האוניה ״אקסודוס״ לנמל חיפה בנובמבר 1947 וגורש עם כל נוסעיה חזרה לגרמניה. רק עם הגעת האומה שנית לחופי ישראל, בתום שנה וחצי מיום נסיעתו, התאחדה המשפחה. במלחמת השחרור נפל אחיה של חוה בעת שרותו בחטיבת יפתח של הפלמ״ח. ב-1948 נולדה שרה׳לה וב-1954 נולד זאבי ז״ל. לתוספת אימצה משפחת צם את איציק קדם, שהיה לבן בית אצלם.

חוה זכתה להביא לאלונים את הוריה שחיו פה איתה בקבוץ, בו רבים מן החברים איבדו במלחמה את כל בני משפחתם. תכופות שמעה את השאלה: מה, יש לך פה הורים?… חוה אהבה את חייה באלונים (היא עבדה בבישול, בחינוך ואחר כך במחסן הבגדים) והתמסרה לגידול המשפחה בשנים בהן שלמה גויס שוב ושוב לשליחויות שונות. עשר שנים לאחר מותו של שלמה, ליוותה חוה לקבורה גם את בנה הצעיר זאבי, שכשל במאבקו נגד מחלת הסרטן. את ארבע עשרה השנים הבאות היא חייתה בצל המוות הזה.

נוחי בשלום באדמת אלונים – ביתך.

סבתא חוה שלנו

אין לתאר כמה צער מלווה אותנו ברגעים אלו, כמה געגוע למשהו שנהיה כל כך שגור, כל כך הרגלי, מוטבע עמוק בתודעה; שליווה אותנו חיים שלמים, מגיל אפס, באופן כל כך אינטנסיבי, ברור מאליו, תמיד שם – המשהו הזה היה סבתא חוה.

הרבה הרבה זיכרונות, הוקרה והערכה, קירבה ואכפתיות. קשר עמוק, נדיר, שהוא מעבר לזמן ולמקום, מעבר לגיל ולמרחק, מעבר לכל הגדרה תוחמת ומצמצמת של סבתא ונכדה – מין חוט כזה, עדין ומאוד חזק שרקם בינינו את הקשר המיוחד במשך הרבה שנים. סבתא שלי שאני כל כך אוהבת – יש לי המון זיכרונות ילדות ממך, מאלוניס: הבריכה, חדר האוכל, בית העלמין, הלי-לה-לו, הבית שלך, השבילים, העצים, האנשים… תמיד מתעניינת, מעניקה עצה טובה מחוכמת חייך העשירים, חיבוק, נשיקה, מספרת סיפורים מבית אבא, מהילדות הרחוקה בעיירה ויסוצק, ממשפחתך הגדולה והאוהבת. מספרת איך באתם ארצה בעקבות דודה דבורה עליה השלום, שהכינה לכם את השטח. שלל סיפורים מרתקים, שתמיד כל כך השתוקקנו לשמוע.

סבתא, עם עוגות השושנים הבלתי נשכחות בקופסא הפרחונית, שהיית מביאה אלינו לרעים. באוטו הירוק היית באה עם סבא לבקרנו, שמחה, חיננית וקורנת כולך. איך כמעט כל חג גדול (פסח, ראש השנה) היה ברור שאנחנו באלונים, עם סבתא. איך תמיד התעניינת בנועם כזה בשלומנו, אוהבת ודואגת, מחכה לטלפון השבועי. ויותר מאוחר, בשנים האחרונות, איך היית מקדמת את בואנו במרפסת, נרגשת ודרוכה, שנבוא בדיוק בשעה שנקבעה, ואם איחרנו – ישר מרימה טלפון. ואיך שמחנו לבוא לבקרך, ללוות אותך לחדר האוכל, לטייל איתך שלובי ידיים בקיבוץ. תמיד שמחת לפגוש אנשים, תמיד הקדימו לך שלום, ניגשו, שוחחו, התעניינו בשלומך. כמה יקרה היית. כמה אהבת את הקיבוץ וכמה הקיבוץ אהב אותך בחזרה. כמה נתת, כמה קיבלת, במשך 70 שנה בקיבוץ – חיים שלמים.

לפני שנתיים וחצי היית מתוכננת לעבור לבית נרקיס. אני זוכרת כמה דיברת על זה. כל כך חששת ודאגת. לא פשוט לעזוב בית אחרי שלושים שנה. ואיך התבדית לטובה. כמה מבורך היה הרעיון וכמה טוב היה לפרוץ את מעגל הבדידות. היה לך טוב שם – חברים ותיקים, טיפול מסור ודאגה יומיומית לשלומך.

זכית להזדקן בכבוד אמיתי, סבתא. אשרייך שזכית.

סבתא, הבכי והעצב מהגעגוע הם. אבל יש הקלה, את יודעת? כי יש כזו ודאות שאת עכשיו בעולם תאמת. את לא סובלת יותר, אין לך חולשה, הראייה שלך מצוינת, לא כואב לך כלום. כזה בהיר שם למעלה, אין לך את כל חולאי הגוף שכל כך סבלת מהם, אין לך את רגש הגוף בכלל, רק אור גדול שעוטף אותך. ואמת, אמת, אמת! את סוף סוף זוכה לפגוש את בנך זאבי אהוב נפשך, עליו התאבלת כל כך כל השנים. את רואה, סבתא, שהוא במקום טוב יותר? ואת סבא שלמה, ואת אבא ברוך ואמא שיינדה ואחייך ואחיותיך שאינם איתנו.

ברוך השם שגם זכית עד לרגע האחרון להיות בכזו צלילות הדעת, להגיד כאלה דברי טעם וחוכמה ונועם, ממש עד יומך האחרון. זוהי בהחלט נתמה.

אהבנו אותך הרבה הרבה סבתא יקרה שלנו ותמיד נאהב, נזכור ונוקיר את זכרך. ברוך דיין האמת.

מאיתנו – נכדייך שאוהבים וכבר מתגעגעים