פיין עוזי

(15/05/1947 – 26/10/1973)

עוזי נולד ב-15.5.1947 כ"ה אייר תש"ז להוריו עדנה ויהודה פיין, אח לגידי ז"ל וצביקה. נפל בקרבות מלחמת יום הכיפורים ב-26.10.1973 ל' תשרי תשל"ד.
עוזי נולד ברביבים, ועבר עם הוריו לאלונים, עם התגבר קרבות מלחמת השחרור בנגב.

עוזי שתכונות של טוב לב ורדיפת צדק אפיינו אותו, בלט בין חבריו לכיתה כמנהיג טבעי שמעמיס על עצמו את המשימות המוטלות עליהם.
עם גיוסו לנח"ל, התקדם לעמדות פיקוד והדרכה שונות, בהם באו לידי ביטוי רגישותו לזולת ויכולתו להבין ולהזדהות עם קשייהם של פקודיו.
ב-1968 גויס עוזי לפעילות ריכוז הדרכה בסניף הנוער העובד בתם גלים. גם כאן מצא לעצמו נתיבות משלו ובקסם המיוחד לו, רכש את ליבות חניכיו.
עוזי שב הביתה לניהול ענף הפלחין שסבל ממחסור בעובדים, ותקופה קצרה אחרי כן קיבל על עצמו את ניהול הענף, תוך שהוא מוביל את הצוות הצעיר שעבד בענף, לרמת אחריות אישית גבוהה בעבודה.
עוד טרם הגיע אליו צו הגיוס, התגייס עוזי ליחידתו שלחמה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, בה נפל, ב-26/10/1973 ל' תשרי תשל"ד.

כתבה פנינה בת זוגו
עוזי,
מוזר פתאום לשבת ולנסות לכתוב אליך – מילים אשר לא האמנתי שלא אוכל יותר לומר לך פנים אל פנים.
חלפה שנה מאז אינך עוד עמי, והלב עדיין ממאן להאמין שזו המציאות האכזרית, המותירה רק זיכרונות העבר, שלא זכו להווה ולעתיד.
הזיכרונות והמחשבות המציפים את מוחי הם כה רבים ונעימים, עד כי קשה להביע אותם על הנייר ולהבין את משמעותם. גם אם אנסה להביע זאת במילים, הן עדיין לא יביעו את כל אשר הלב חש.
עוזי, הכרתיך עוד בהיותי ילדה, כבר מראשית דרכנו נסכת בי הרגשת בטחון ובגרות; והייתי חדורת אמונה בך ובכל שלב במסגרת חיינו.
כשהתהדקו יחסינו, נפתחו בפני עולמות חדשים, וחשתי שאני במחיצתו של אדם בעל אופקים רחבים ותכונות המעידות על כושר הענקת חום ואהבה.
בזכות יחסך הכן והלבבי אל הסובבים אותך, ואלי בפרט, חשתי שנוכל יחדיו ליצור חיים משותפים ולהעניק הרבה אחד לשני.
במשך חיינו המשותפים היו לנו תקופות קשות, בהן אתה נשאת בעול ריכוז הענף, היית טרוד בבעיותיו ועסוק מרבית שעות היום, ואף אני, הייתי שקועה בלימודי – אך תמיד מצאנו את הדרך להתגבר על הקשיים ולהיות יחדיו.
עוזי, גאה אני בך ובעצמי על שזכיתי לחיות במחיצתך תקופת חיים יפה ומאושרת, ומה נורא להסתגל למחשבה שתקופה זו נקטעה ונותרה תהום עמוקה בין החוויות שעברנו לבין התכניות היפות שרקמנו לעתידנו המשותף.
גאה אני על שבזכותך הכרתי משפחה כה מופלאה, היודעת להעניק הרגשת בית חמה ואוהבת. אני רוצה להאמין שבזכות כל אלה אוכל לעצב את דרכי בחיים בלעדיך ולאור הערכים אשר הענקת לי.
דמותך תהא לי כציון דרך יפה וחשוב בחיי.
זכרך לא ימוש מקרבי לעד.

פנינה שלך.

התמודדות שנקטעה
עוזי מתמודד עם הסובב אותו לא ברעש והמולה, אלא בשקט האופייני לו. מתמודד עם הבעיה ועם עצמו, מציב לו אתגר ופונה אל כל זוית ראיה אפשרית להקיפה, מתמודד ויכול לה.
עוזי מתמודד עם הכימיה והפיסיקה. כדאי להתמודד כדי להגיע להישג שיביא אתו התמודדות חדשה, והוא יכול להם. לפעמים קצת בקושי, אבל חרוק שיניים קל, והבעיה איננה יותר בעיה חסרת פתרון.
אחרי י"ב נפרדים. כל אחד הולך לדרכו בצבא. לא עוד היחד הכיתתי. עולם חדש, אנשים חדשים והתמודדויות חדשות. כקצין עוזי קיבל תפקיד, ומן המעט ששמעתי ממנו, לא כל כך מצא חן בעיניו. עיסוק עם אנשי מילואים בוגרים ממנו בשנים לא מעטות, ולא מה שרגילים קצינים צעירים, חבר'ה בני גילו שיקבלו ביתר קלות פקודות ממנו. "יש להם כל כך הרבה בעיות", אמר פעם, "אבל את יודעת מה זה להגיע אתם לשפה משותפת"? שוב התמודדות והפעם בתחום יחסי אנוש בהם לא משחקים חוקי המדע המדוייק, גם להם יכול.
שבים הביתה מהצבא. נפגשים פחות , מה שעושה את הפגישות במסגרת רחבה לשמחה גדולה. הרצון ללמוד אינו שוכך על אף נטל העבודה בפלחה. ועוזי מוצא לו מסגרת הולמת ללימודיו.
התמודדות שלא תמה, התמודדות שנקטעה ולא באה למיצוי כל האפשרויות שהיו גלומות בה.
כעת עלינו לדעת להתמודד עם העובדה שעוזי אינו מתמודד עוד.

לאה שביט

במפגש של חבריו ליחידה בצבא אמר גדעון:
"מישהו הזכיר בשיחה שהחיוך של עוזי היה סימפטום חיצוני. אני בטוח שכל האנשים כאן לא ישכחו לעולם את החיוך של עוזי. החיוך, זה היה עוזי. לא היה זה שום סימפטום חיצוני, זה היה משהו מאד פנימי. אני בטוח שכל מי שפגש את עוזי , ולו פעם אחת, יזכור תמיד רק את החיוך שלו…

אבא, אמא, גידי וצביקה היקרים 8.8.1965
שלום רב,
פעם ראשונה שאנחנו מקבלים מנוחת צהריים. ומכאן שיש לי זמן לכתוב לכם.
…תאמינו או לא, אבל לחזור לבסיס לאחר שבילינו כמה שעות בבית, זה קשה מאד. לאחר שאבא הלך, עמדתי כמה דקות ולא ידעתי לאן לפנות, פשוט רציתי לחזור לבית.
אין דבר, הכל עובר וחזרתי לחבר'ה שקבלו אותי בצעקות פראיות ובשאלות על הבית.
אני מקווה להגיע בשבוע הבא הביתה ליותר זמן.
מה שלומכם?

שלום ולהתראות עוזי

פנינה שלי שלום 19.10.1973
מה לכתוב? שאני מרגיש טוב, זה מובן, שאין מה לדאוג, כבר כתבתי.
אני בסה"כ לא עושה הרבה מבחינה מלחמתית, רק אוכל אבק פלוס מנות קרב, ישן במלון סוג א', תופס צבע מהשמש וחושב הרבה עליך.
אני מתאר לעצמי שאת עובדת קשה מאד. כאן הציפורים האלה עושות עבודה יפה, ועוזרים הרבה מאד.
פנינה, בכל מקרה אין לך מה לדאוג, המשחק הזה יגמר מתי שהוא ונוכל להפגש בבית. לא ידוע לי על אפשרות לשלוח אלי מכתבים. בכל מקרה במידה ותכתבי, אז לד.צ 1414.
פנינה, שמרי על עצמך.
להתראות, עוזי שלך