פיין עדנה

(03/12/1924 – 29/03/2010)

עדנה נולדה במילנו בשם מטילדה, בת שניה למרטה ויעקב ריאטי. אחות למלאכי רנטה ויוסף.

האב השתחרר מהצבא האיטלקי אחרי מלחמת העולם הראשונה בדרגת קפטן הפיצויים שקיבל, יחד עם הנדוניה של האם, איפשרו קניית בית חדש במילנו.

האב היה רואה חשבון ועבד במפעל שוקולד שהיה שייך לקרוב משפחה והאם הייתה עקרת בית.

המשטר הפאשיסטי היה כבר קיים באיטליה אבל עד פרסום חוקי הגזע חייתה המשפחה חיים רגילים של משפחה יהודית חילונית, מלאכי, עדנה ורנטה למדו בבתי ספר רגילים.

פרסום חוקי הגזע בשנת 1938 שינה את חיי המשפחה. הילדים גורשו מבתי הספרְ מלאכי החליט לעלות ארצה והצליח לעשות זאת ממש לפני פרוץ המלחמה. יתר בני המשפחה נשארו במילנו. עדנה נאלצה לצאת לעבודה במפעל לקרטונים ורנטה הלכה ללמוד בבית הספר היהודי שהקימה הקהילה במילנו.

ב-1942, כשהתחילו ההפצצות הגדולות של בנות הבריח על מילנו. התפנתה המשפחה לפררה, לבית הדודים.

בספטמבר 1943 התמוטט המשטר הפאשיסטי באיטליה והגרמנים כבשו את צפונהְ מיד עם הגיעם הם החלו לרדוף את היהודים ולשלחם למחנות. באותו זמן היה האב חולה מאוד ומאושפז בבית חולים, האם לא רצתה לעזוב אותו ושהתה יחד איתו מחופשת לאחות.

האב הצליח ליצור קשר עם מבריחים שעזרו ליהודים לברוח לשוויצריה תמורת כסף. עדנה, רנטה ויוסף, ביחד עם הדודים מפררה, נסעו תחילה למילנו ומשם בדצמבר 1943, בלילה קר וגשום, במכונית ללא אורות. הם טיפסו על ההרים בגבול איטליה-שוויצריה ולמזלם הצליחו לחצות את הגבול.

בשוויצריה קבלו אותם כפליטים. את האחים הצעירים מסרו תחילה לשתי משפחות שונות ועדנה עבדה במלון. במרץ 1944 כשמצב בריאותו של האב הורע, גם האם הגיעה לשוויצריה. עדנה ורנטה הצטרפו אליה לבית מלון על שפת אגם שהפך למחנה עבודה לפליטים.

בגמר המלחמה לקחה עדנה את האחריות על האח הקטן יוסף ועלתה איתו יחד ארצה. האם ורנטה חזרו לאיטליה.

בספטמבר 1945 עדנה ויוסף הגיעו ארצה והצטרפו למלאכי במחנה של רביבים בראשון לציון. שם הכירה את יהודה, גזבר הקיבוץ.

בסוף 1946 עדנה ויהודה התחתנו. ב-5ו במאי 1947 נולד בנם הראשון עוזי ברביבים.

במהרה פרצה מלחמת השחרור. רביבים בנגב הייתה במצור. המשפחות שהו במחנה בראשון לציון.

בסוף 1948 ולאחר התלבטויות קשות, עברו עדנה, ויהודה ועוזי הפעוט, לאלונים ביחד עם מלאכי ומשפחתו.

מיום הצטרפותה לאלונים ועד אחרית ימיה חייתה עדנה חיים מסורים של עבודה ומשפחה.

ב-1950 נולד בנם גידי. וב- 1957 צביקה.

שנים רבות עבדה כמטפלת ילדים ואחר כך, עם ידי הזהב שלה, הקימה את המתפרה ותפרה שמלות לכל החברות באלונים.

בשבתות עבדה כטבחית, וחברי אלונים חיכו כל החודש למרק המינסטרונה של עדנה בשבת.

אולם החיים המאושרים לא נמשכו זמן רב, במלחמת יום הכיפורים נהרג עוזי.

עדנה ויהודה אספו את כוחותיהם וחזרו לשגרה – לעבודה, לעשייה – אבל מבפנים השבר היה גדול.

ב-1975 התחתן גידי עם מונה ונולדו הנכדים מאיה ועוזי. שמחת הנכדים מלאה את הבית.

ב-1979 נהרג גידי בתאונת דרכים והשאיר את מונה ושני ילדיה. השבר התעצם. למרות זאת חזרו לשיגרה. לפחות למראית עין.

צביקה הקים משפחה עם נורית ונולדו ארבעה נכדים: אפרת, עודד, עמית ונרי.

ב-1993 חלה יהודה במחלה קשה ולבסוף נפטר.

למרות האסונות הקשים שפקדו אותה חזרה עדנה לתפקד בעבודה ולהתמסר למשפחתה, בנה, נכדיה וניניה עד יומה האחרון.

יהי זכרה ברוך.

אמא, סבתא

כמה סמלי שבערב חג החרות את הלכת לדרכך, יצאת סוף סוף לחירותך, להיפגש עם אהובייך. אצילה, מקפידה עד הרגע האחרון להראות במיטבך, שיער מסודר, פרטי לבוש אלגנטיים ככל האפשר בנסיבות, נקייה, עם חיוך צר מתחת למאמץ לקחת עוד נשימה ועוד נשימה.

הבוקר, לפני שירדנו למחלקה ההמטולוגית, דרשת להתקלח. במעלית השתקפה דמותך במראה, ואת מיד סידרת את השיער, ואת הגומי של מסיכת החמצן, בוחנת בעינייך כל תנועה בחדר. ושמה לב לכל פרט מהגדול ועד הקטן, כך שעד הרגע האחרון הפריע לך חוט סורר בבגד, שהרופא לא רחץ את ידיו, שהשכנה מבקשת עזרה והאחות מתמהמהת, רוז לא אכלה, מה היה היום בתחרות של הנכדים ועוד ועוד…

כך אני רוצח לזכור אותך.

בעצם, זה יותר משלושים שנה שאני קורא לך סבתא, כי תקופת האמא הייתה כל כך קצרה וקשה. מהרגע שיכולתי העדפתי לקרוא לך סבתא.

בתקופה של ה"אמא", הזיכרונות שלי מתחילים מהבית (החדר) החם שהענקתם לנו, עם ארומה של מטבח איטלקי. תמיד נקי ומסודר למשעי וארוחות ערכ של מוצ׳׳ש עם פסטה מתובלת ברטבים שונים שאליהם מתלווה שם איטלקי.

עם גיוסו שלעוזי, ארוחת מוצ"ש הפכה לקודש הקודשים של התא המשפחתי. והיתה עם תהפוכות החיים לאירוע חובה בכל שבוע.

לאחר גיוסו של עוזי, הופנתה תשומת הלב והדאגה לכיוונו, הגאווה בקצין יפה התואר, המצטיין. שבמהרה נהיה למ"פ, ואשר עם שחרורו גויס למשהו סודי, מין איש העולם הגדול. ואת תמיד שם ליד אבא. משאירה לגברים את ניהול השיחה תוך הקפדה לקלוט כל פרט ונכונות לתת את כל מה שנדרש. עוזי מנהל את הגד"ש, ובהמשך יוצא לרופין, לקורס רכזי משק, לרופין שאבא מנהל. ממש בנתיב שאבא רצה, שפה משותפת. קשר, הערכה….

גידי סיים תיכון, ויצא לגרעין מרום גולן, בהמשך למסלול בסיירת מטכ"ל, קורס קצינים, סיירת אגוז. ואת תמיר עם הפרטים הקטנים. לבוש, אוכל, ניקיון, חבילות והעיקר שהכול יהיה בסדר…. גם כשגידי נפצע פעמיים את הסלע האיתן והיציב, כלפי חוץ לא ניתן לראות את הקושי של האם הדואגת. גידי השתחרר, עוזי עם פנינה, כמעט משפחה. גידי עם כל בנות ישראל וצפון אירופה, יפה תואר, בריון חזק ששום דבר לא יכול מולו.

מלחמת יום הכיפורים, עוזי נקרא בבוקר שבת לבסיס. ואת מלווה אותו בעיניים דומעות. כמו שאת אמרת "הרי עוזי תמיד אמר, חשוף בג'יפ בסיירת שריון, בטוח שנמות צעירים ויפים".

ואז בשורת איוב, גידי שלחם עם סיירת אגוז ברמה והיה בקשר עם עוזי לכל אורך המלחמה מגיע יחד עם קצין העיר והבשורה הנוראה בפיו.

אני זוכר שאנחנו יושבים בחדר, שקט. בכי חרישי, שקט, אבל חייבים לחזור לשגרה אפילו למראית עין.

החיים השתנו לגמרי, אבל את ממשיכה להקפיד על הכינוס המשפחתי, ללכד את כל הגוזלים שנשארו לתוך הקן. אבא בעבודה. ביזמות, בניהול, ואת לצידו. הגוף יוצא לקונצרטים, הצגות, טיולים, אבל הלב והראש נשארים עם הכאב ומעכשיו הדאגות שלך הן לא רק לנו, הן גם לאבא. כפי שתמיד אמרת בשקט. "קשה לו. הוא זקוק לעזרה ".

גידי מתחתן, ויש נכד, קוראים לו "עוזי", או יותר נכון כל שם אפשרי אבל רק לא "עוזי". הבית מתמלא מעט שמחה. גידי לומד ברופין. מנהל עסקים, הקשר מתהדק, שפה משותפת. אני משתחרר מהצבא בדיוק כשמאיה נולדה ועוד לא עוברים שבועיים, לא מספיקים ליהנות מהמשפחה שגדלה, מהשחרור, ובשורת איוב שנייה נוחתת על ראשינו, גידי נהרג. שקט, בכי חרישי. אין זמן להתאבל, הרי יש נכדים. ויש את מונה.

סבא מטביע עצמו בעבודה ובנכד, ואת מנהלת את הבית. נקי, מסודר. כל פרט כמקום. וכדור שינה אחד כבר לא מספיק. אבל תמיד להראות טוב, לא לאפשר לאחרים לרחם עלינו. ואני הבנתי במהרה כי אתם לא תהיו מסוגלים להתקרב אלי מהחשש פן… כל תשומת הלב היא לנכדים, לבנים של גידי. לחשש שמונה תחזור לשבדיה והנכדים יתרחקו.

סבא פועל ועושה ואת מלווה ותומכת בשקט, תמיד נמצאת לידו. והכול נקי, מסודר, ורק שלא יראו כלפי חוץ את המצוקה.

התחלתי לבנות את חיי הבוגרים. מצאתי אהבה אשר מילאה את הריק והפיחה בי תקווה. ידעתי תמיד כי את איתי קרוב מאוד אבל מאוד רחוק, רק שלא תפגעו שוב, לא יכולתי לכעוס עליכם, הבנתי, ידעתי את מקומי.

ואת מוצאת בעבודות היד והאומנות מקור לעשייה ולהתבטאות עצמית, סריגה, תמונות. מקרמה והרבה אמנות בתפירת מלבושים לחברות הקיבוץ. ממש אמנות. כמו שהיית עונה לפונות אליך. “תביאי תמונה, דף מז׳ורנל, ואני אתפור לך את הבגד",

המשפחה גדלה. אבל הכאב והצער אצלכם גם הוא, בימי שישי, בחגים, כמה קשה היה לכם לבוא לאירועי הקיבוץ ולראות את החברים של עוזי וגידי, בני כיתות גפן וסלע, עם משפחותיהם והבנים והנכדים. ואתם עם הזיכרונות, לאט ובשקט נסגרתם בדלת אמותיכם. בכאבכם. סבא ממשיך להטביע עצמו בעבודה ואת לידו, תמיד לצידו.

כשסבא חלה בליבו ואחר במחלת הסרטן, את טיפלת בו ללא לאות, הוא חולה וסובל. יוצא לעבודה, ממשיך בפועלו עד לרגעים האחרונים.

ואת לידו. שומרת על חבית הנקי וחמצוחצח, כל דבר במקום, תמיד יש משהו טוב לאכול, ואת פורקת את המתח בעבודות היד ובתפירה.

סבא הלך לעולמו לפני יותר מ-15 שנה. חוג החברים שהקיף אתכם הלך והתפרק. המנכ"לים, אנשי הרוח והעשייה שהקיפו את סבא. כבר לא פקדו את ביתכם תכופות. לקח לך זמן להשתחרר ולבנות לעצמך את חוג החברים מחדש. ממש בנית סביבך את תברת המבוגרים של הקיבוץ.

ומצאת שמחה בתמיכתם וידידותם. כשהמועדון נסגר, הקמת את הפרלמנט אשר הקפיד להיפגש בכל יום שישי אחרי ארוחת הערב.

טוב לבך אפשר לך לקבל את עזרת הפיליפיניות, ובעיקר את רוז, ממש כמו בת. נכון, היא מטפלת. אבל גם ידידה, מעין בת משפחה, לומדת לרקום, לסרוג, לבשל אוכל איטלקי.

חגגנו לך 80, איזה אושר. לא ידענו שחודש לאחר מכן נתחיל במאבקי הזקנה. בתחילה ניתוח לב, מסתם ומעקפים. בהמשך, סרטן, ואת נלחמת ומנצחת. ניצחון זמני, השנה יצאנו בחוג המשפחתי לחוג לך 85, ואת מוקפת בנכדים ובנינים, קורנת מאושר.

כשגילינו כי המחלה חזרה, רצית להילחם, לפחות לראות את הנין מעוזי ולירון. הגרביים הסרוגות והסוודר העדין כבר מוכנים (לא הספקת לחפור כפתורים). אבל לא הצלחת, הגוף כשל. וכשאת שלווה וכולנו סביבך הלכת לעולמך, אל אהובייך.

תמיד הבנתי כי אין לכם כוח להיפגע שוב, תמיד הייתי בן, אבל מעט רחוק מנגיעה, מחיבוק, פן תפגע שוב.

ואני אזכור אותך כציפור גן העדן שפורח ליד ביתך, עולה מבין העלים גאה, זקופה ומלאת הדר,

צביקה