(23/04/1922 – 24/01/1994)
את שנות חינוכו עד גיל 13 עשה בחדר.
אביו ששרת בצבא הרוסי 7 שנים בסין ואימת הגיוס לצבא הפולני נפלה עליו, ברח לאמריקה.
יהודה עלה לארץ ב-1935 והוא בן 13. הוא הגיע לפרדס חנה והצטרף לאחיו הבכור שכבר היה בארץ וקלט את שני אחיו הצעירים. ההורים גם הם עלו והתיישבו בחדרה.
בגיל 16 הלך להכשרה בגבת ובתל יוסף. בגבת שימש גם כמדריך.
בשנה 1941 הצטרף לגרעין שהקים את קיבוץ רביבים. תחילה ישבו בראשון לציון.
יהודה היה בין שלושת החברים הראשונים שירדו מראשון לנגב והיה גאה על כך שהוא חרש את התלם הראשון שקבע את גבולו הדרומי של הקיבוץ הדרומי ביותר מבאר שבע ובכך גם את גבולה של המדינה שטרם קמה.
יהודה היה מהפעילים הבולטים ברביבים ושימש כגזבר ומרכז משק ראשון.
בשנת 1946 נישא לעדנה, עולה חדשה מאיטליה שהגיעה לרביבים.
ב-1947 נולד עוזי ואת יום הולדתו הראשון – ה-15 במאי 1948 – יום הכרזת המדינה חגגו בהפגזה ארטילרית של הצבא המצרי.
קבוצה מחברי רביבים בקשה להצטרף לקבוץ אלונים, יהודה שנפשו נקשרה בנגב, התנגד לתכנית לעבור לאלונים ובכל זאת, כחצי שנה לאחר מעבר הקבוצה לאלונים, הצטרפו אליה גם יהודה ועדנה. עד יומו האחרון לא השלים יהודה עם עזיבת רביבים.
קצר המצע למנות את כל מגוון התפקידים שמילא באלונים ובתוכם: רכוז פלחה, רכוז המשק (מספר פעמים) גזברות, ניהול מפעל ועוד, ועוד.
בשנת 1955 למד חקלאות ברחובות וב-1956 שרת בחטיבה 9 שכבשה את סיני וכמה שנים אחר כך החל לנהל את מדרשת רופין שבה ראה את מפעל חייו והפך אותה ממוסד לימוד צנוע, למרכז אקדמי לחברי קיבוץ.
ב – 1973, במלחמת יום הכיפורים, שכלו יהודה ועדנה את עוזי בכורם. 6 שנים אחר כך, ב-1979 נהרג גידי בנם השני בתאונת דרכים.
ממדרשת רופין נקרא לנהל את "אלום" ועם תום עבודתו במפעל החל לנהל את מפעלי העמק.
בשנותיו האחרונות עבד במכון לחקר הקבוץ באוניברסיטת חיפה ובד בבד עמד בראש החוג לניהול חקלאי שאותו הקים בטכניון.
יותר מכל, דומה בעיני יהודה לעוף החול האגדי. חרף המכות הנוראות שניחתו עליו – לא חדל מלהלחם. היאחזותו בחיים בקבוץ, הענין הבלתי פוסק בנעשה בכל תחום בקבוץ, ביקורתו הנוקבת והבלתי מתפשרת, הביאו אותי לא אחת לתמוה מהיכן שואב האיש כוחות נפש כאלה? לא פעם אמר שהעשיה והפעילות מסיחות את הדעת לזמן קצר מצערו ומכאבו, עדנה שהיתה לצדו כצוק איתן, תמכה ועזרה לו לעמוד בכל זאת.
במה ננחם את עדנה, את צביקה ואת כל בני המשפחה? יהודה השאיר טביעות אצבעותיו בכל מקום שאליו נשאו אותו רגליו ב-72 שנות חייו.
המוני ידידיו ואוהביו בארץ ומחוצה לה, מבכים את מותו של חבר טוב ויקר.
יהי זכרו ברוך.
יאיר ארד
אבא
זה זמן קצר מידי מאז שעזבת אותנו וקשה להעלות על הכתב את כל אשר יש בראש ובלב.
בימים האחרונים שלך בהם המחלה נגסה בכל חלקה מגופך, עדיין נשארת אותו אדם שנזכור, לוחם, שאפתן, עם חזון בלתי נדלה עם עקרונות בלתי מתפשרים וסלחנות לזולת ולא לעצמך. גם מתוך ערפול חושים וטשטוש של תרופות עדיין ניסית לגמור עוד מפעל חיים (כפר גימלאים) כאשר מדריך אותך (כמו שאמרת) זה לנסות ולמצוא עוד מקור פרנסה עוד דרך להצלת המקום על אף ויתור על עקרון חשוב (שטח חקלאי), חשבת על העזרה שיכול פרוייקט זה לתת לנו (לצעירים).
את סבלך הסתרת מהסובבים אותך כולל ממני ורק אמא ידעה את אשר עובר עליך, "כי למה להטריד אחרים ולמה שירחמו ויתחשבו בי". מצאת מסתור בתוך ביתך שם חיית את סבלך זכרונותיך וכאבך. בצאתך ממקום "מסתור" זה הפנמת פנימה את בעיותיך, כך שהקרובים ביותר אליך לא יכלו להרגיש את אשר קורה אתך.
חייך היו מגוונים ומלאי יצירה, מאי מתי שזכרוני מוביל אותי אתה מופיע בו כאבא עסוק במשק. בתור ילד קטן לא יצא לי אף פעם להיות אתך כמו שאר הילדים אתה היית עסוק בפעילות זו או אחרת, בריכוז משק או גזברות ובמקרה הטוב (עבורי) בפלחה, שמשם אני זוכר את השדות מהארגז של "המצרי".
תמיד היית עסוק בלמידה, לעולם לא הגעת להרגשה שאתה יודע מספיק. למדת אנגלית, כלכלה, סוציולוגיה ועוד, כל פרויקט שניסית לקדם (וכאלה היו המון) היית לומד אותו על בוריו לכל רבדיו.
לעולם לא הסכמת עם דריכה במקום. תמיד דרשת מעצמך מאתנו ומהסביבה לעוד ועוד.
אני אזכור אותך כמי שתמיד ידע איך לקרב בין בני אדם ואיך להוציא מהאדם את היכולת שהוא עצמו לא ידע שקיימת בו. אתה תמיד האמנת בטוב שבזולת.
היה קשה לראותך אחרי תקופת מפעלי העמק כאשר בתוך הקיבוץ שלך הוציאו עליך פסק דין של אשם ונתנו לך הרגשת מנודה ואתה אפילו לא קבלת זכות שימוע. מסביב היתה הערכה רבה למעשיך, אך בביתך היית מנודה. התייחסת לכל המלעיזים בסלחנות ולא רצית לפתוח בוויכוח למרות שבאמתחתך כל ההוכחות לצדקתך.
עברנו יחד תקופות קשות כאשר מכות איוב פוגעות בנו. אחרי נפול עוזי, הבן אתו יצרת קשר של ממשיך דרכך, בזמן שנוצר קשר בוגר ביניכם, המשכתם אתה ואמא לפי רצונו של עוזי, חזרתם לחיות את חייכם ועיסוקיכם.
גידי שהחל לבנות בית ומשפחה באלונים, יצא לרופין לקורס רכזי משק. גמר שנה א' והמשיל במסלול האקדמי שהיה אחד ממפעליך ואז המכה השניה. גם כאן לא נכנעת למרות הכאב הנורא. לקחת כדורי שינה בלילה ובקומך לבשת חיוך על פניך והמשכת בפועלך.
כאשר היו שואלים למצבך, היית אומר שאמא זקוקה לעזרה ואצלך הכל בסדר, למרות שאני לא יודע מי משניכם הצליח במאבק טוב יותר.
עד העת האחרונה לא היה בך הכח ליצור עמי קשר חם ועמוק. תמיד ידעתי שהפחד מעוד קשר שמתנפץ, לא נתן לך את הכח לקשר אבהי זה.
היית סבא טוב וחם ויצרת קשר מיוחד עם הנכדים. אהבת אותם ונתת להם חום והרגשה טובה, כך שתמיד היו אומרים ( עדיין אומרים) הולכים לסבא, הבית של סבא…
אבא אני מקווה שתהיה בי היכולת לגמור את הדברים שתכננו ולא לאכזב אותך.
תמיד תשאר לי כמדריך ומורה דרך.
צביקה
