(22/05/1931 – 28/11/2020)
קורות חיים
רבקה נולדה בירושלים בעשרים ושניים במאי 1931, להוריה דוד וחנה ז"ל.
היא למדה בבית הספר למל, בו קיבלה גם הכשרה מקצועית כתופרת.
עם סיום הלימודים, יצאה לעבוד אצל משפחה כמטפלת בילדים וכמבשלת.
את שלמה ז"ל, בעלה, הכירה כשביקרה בביתו של אחיה, שאול ז"ל, בבאר שבע. הם נישאו ב- 1951 ונולדו ילדיהם דבורה'לה ז"ל ונתן.
לאלונים הגיעו ב- 1955, בעקבות הוריה ואחיה, שהצטרפו לאלונים במסגרת התוכנית "מהעיר אל הכפר", שהיתה נהוגה אז.
עם הצטרפותם, השלימה משפחת פודים את שבט אלבג, שהוביל שנים רבות כשבט הגדול באלונים.
באלונים נולדו לרבקה ושלמה, יוסי, גילה ואורן.
שנים רבות עבדה רבקה בחינוך, וכן במתפרת הילדים.
בשנים האחרונות הגיעו לביתה חברים עם תיקוני בגדים והיא קיבלה אותם בסבר הפנים המוכר שלה, מטובל במאפה מעשה ידיה.
רבקה נהגה לסרוג לפגים במחלקת הילודים בעפולה כובעי צמר, וכן כיבדה את התינוקות שנולדו באלונים במלבושים אותם סרגה.
נוחי על משכבך בשלום.
רבקה אהובה
הבוקר, ממש מוקדם, התיישבתי לכתוב לך. ניסיתי לתמצת בכמה מילים את מה שכולנו חשים עכשיו בלכתך מעמנו. ואיך אפשר בכמה מילים לתאר חיים שלמים?
אמרתי לעצמי תתחילי מהתחלה – המפגש הראשון שלך עם רבקה.
את אורן הכרתי בתחילת שנות ה- 2000. תוך זמן קצר הזמין אותי לאכול אתכם צהריים. בפסח 2001 דרכה רגלי לראשונה בביתך. באותו יום התאהבתי בך. אישה חמה וחזקה שליכדה את המשפחה, ילדים ונכדים, תחת כנפיה הגדולות.
בימים האלה עוד היית פעילה ונמרצת – בישלת, אפית ואפילו עבדת קצת במתפרה ומידי שבוע נסעת לשיעורי דת והיסטוריה יהודית, קראת ספרים, סרגת סוודרים גרביים וצעיפים, פתרת תשבצים, יצאת לטיולים של גמלאים ואפילו לנופש בים המלח מידי שנה.
יחד עם זאת לא שכחת את תפקידך הראשי והחשוב לך מכל – היית הדבק של המשפחה. כל שישי – מרק, כל שבת – צהריים. שלישי ארוחת ערב וחגים ומועדים – הבית שלך היה תמיד מלא. הדלת לא נסגרת– ילד או נכד שבא לאכול דבר מה – קציצה עם אורז, ארטיק או תה קר עם עוגייה. חבר או חברה שקפצו להגיד שלום ולשתות קפה עם עוגה, לקשקש אתך ולקבל עצה טובה.
כשנולדו בניה ומיכל התייצבת בביתנו בירושלים. ידעת שאמי נפטרה ובאת ללוות אותי בצעדים הראשונים שלי כאמא ולתת לי לנוח. זאת רבקה – תמיד נכונה לעזור. לא יכולה לעמוד מנגד.
אם עברתם ביום חמישי ליד הבית של רבקה ראיתם אותה עומלת על הבישולים והאפיה לקראת שבת. עוגיות שוקולד צי'פס, עוגת תפוזים, טביט לשבת – הכל מוכן ומוזמן לקראת שבת. לרבקה היה מזווה מלא כל טוב, אם הגעת במפתיע לצהרים או לקפה – לא יצאת ממנה אף פעם רעב. הייתה בך נדיבות וחמלה יוצאי דופן. כולם נהנו מרוחב ליבך, אפילו החתולים הכלבים והציפורים זכו לקבל מידך שאריות מארוחת צהריים. שאלתי אותך פעם האם את נלחצת כשמגיעים אורחים בהפתעה, וענית לי, שכמו בבית הוריך, תמיד יימצא במה לכבד– תמרים, אגוזים, משהו מהמקפיא – אותך אי אפשר היה להפתיע.
רבקה הייתה אישה רגישה ומלאת חמלה היא דאגה לכולנו מקטן ועד גדול. היה לה לב רחב שיכול היה להכיל את מכאובינו וקשיינו – היא ידעה להקשיב ואף תרמה מניסיונה בחיים. הייתי יושבת אתה בשבת בצהריים, לבד, כמו שתי חברות, מדברות על המשפחה בירושלים מדברות על ההורים, על שלמה – על האובדנים שחווינו שתינו. בשבילי רבקה היית אם ואחות.
בשנים האחרונות בריאותך התרופפה, ניתוח בעין – וכבר היה לך קשה לתפור, קושי ללכת, בעגה המקצועית קוראים לזה ירידה בתפקוד. אבל בעבורך זה היה בלתי נסבל לראות את עצמך כך. היית אדם עצמאי וגאה וכל הזמן שיננת בפני שאת לא רוצה לפול כעול עלינו.
בשנתיים האחרונות מגבלות גופך שבגד בך כבר ממש נראו לעין, והבנו שאת זקוקה לעזרה ולליווי צמוד. כשהגיעה מריס ללוות אותך כבר היית במסלול של התדרדרות שהייתה ארוכה ומתישה. הגוף כאב והנפש רצתה כבר מנוח. אבל גם בשיא מחלתך דאגת לנו ותמיד הפצרת בי "לכי לילדים שלך". אפילו שלשום כשבאתי לראות אותך וכבר היית חצי רדומה – כשראית אותי שמחת ושאלת אותי מה עם הילדים.
לפעמים בקרת אותנו בשישי או שבת או תוך כדי טיול בקלנועית עם מריס. כבר לא הצלחת לאכול אבל היה לך חשוב להיות אתנו. הייתי מראה לך תמונות מירושלים של פעם, או משמיעה לך שיר של יורם גאון. השיחות האלה עשו לנו טוב גם אם לכמה רגעים – הזיכרונות והגעגועים לימים עברו הציתו בך זיק של חיים. זיק שהלך ודעך, עד שנעלם.
קשה היא הפרידה ממך, גם אם היא הייתה הדרגתית ובמידה מסוימת נגאלת מייסוריך. זו פרידה מדור של נפילות – נשים ידעניות וחזקות שידעו להחזיק משפחה שלמה בחוכמה, ברגישות בחמלה והרבה הרבה אהבת חינם.
נוחי רבקה יקרה, נוחי לך ותשכבי בשלום. אוהבת אותך ומודה לך על כל מה שהיית עבורנו.
אתי פודים
