(24/03/1919 – 06/09/2015)
נתן נולד במרץ 1919 בפולין, כשהיה נתן בן 3 שבועות עברה המשפחה לעיר הינדנבורג שבגרמניה.
בתחילת אפריל 1933 ראה נתן איך נהרסת חנות הירקות של הוריו בידי פורעים נאצים, ובו ביום גמלה בלבו ההחלטה לעזוב את ביה"ס, בו היה הילד היהודי היחיד, ולהירשם ל"עליית הנוער". נתן ניצל את זמן ההמתנה לעלייה ללמידת מקצוע, ומצא בית מלאכה יהודי בו למד את מקצוע הרצענות. באוגוסט 1933 ריכזה עליית הנוער בני נוער יהודים להכשרה לקראת העלייה, ונתן ביניהם.
העלייה לארץ היתה בפברואר 1935, יחד עם עוד כמה שהיו לימים חברי אלונים, בחברת נוער א'.הם הגיעו ישירות לקיבוץ גבעת ברנר.
נתן היה בפלוגות העבודה בראשון לציון, שם היה מא"ז. אח"כ היה בקבוצה שהקימה את הקיבוץ הראשון בנגב, קיבוץ רביבים, בו גם למד את מקצוע הסנדלרות.
בשואה איבד נתן את שני הוריו ואת אחיו הצעיר מקס. בהיותו עובד גם במשרד הדואר בראשון לציון, הגיע אליו יום אחד מכתב ארוך מאוד מאחיו זַאלו,ובו סיפור הישרדותובמחנה דכאו ופגישתו עם אחותם פרידל, שאף היא ניצלה מהגטו בטרזינשטט.שניהם הגיעו אח"כ לארה"ב.
בשנת 1939 עבר נתן ניתוח גב קשה מאוד, ממנו נשאר חצי משותק למס' חודשים.
את מרים הכיר נתן בקבוצת אנשי רביבים. מרים הגיעה לשם בסביבות 1943. ביולי 1946 נולד אילן. עם פרוץ מלחמת השחרור נאלצו המשפחות עם הילדים לעזוב את רביבים, וכך הגיעו נתן, מרים ואילן עם עוד כמה משפחות לקיבוץ אלונים.
באוקטובר 1953 נולדה ענת.
באלונים עבד נתן בסנדלרייה במשך 12 שנה, ואח"כ גם במשרד הדואר.
ב-1960 הוצעה לנתן עבודה בארגון הקניות של משקי עמק יזרעאל. נתן לא התלהב מהרעיון, אך הובטח לו שזה לשנה אחת בלבדֱ. שם עשה נתן את נפלאותיו ולהטיו בין הבנקים והספקים למיניהם, לעזרת המושבים והקיבוצים – במשך רק 30 שנה!
לאחר סיום עבודתו במשקי עמק יזרעאל, נכנס נתן לעבודת רישום העבודה בתקופה של שלהי "סידור העבודה", והכנסת מיחשוב הרישום. למעשה עבד בשירות הקיבוץ גם כשהיה מעל גיל שמונים, במסירות, ביושר ובצער על השינויים שעברו על הקיבוץ שהכיר ולו תרם.
נתן היה איש של נתינה ועזרה. כשמו כן הוא. איש משפחה, מלא גאווה על המשפחה שהקים, על נכדיו וניניו.
עד לימיו האחרונים היה צלול ודעתן והשתדל לשמור ככל שרק ניתן היה על עצמאותו. בריאותו שהתדרדרה עם השנים שעברו ציערה אותו מאוד.
יהי זכרו ברוך.
לא נפרדנו
לא הספקתי להפרד ממך
כבר ישנת והערתי אותך
וצהלת כמו נפגשנו אחר
פרידה של שלושים שנה
דיברת בשטף ולא הבנתי
וחייכת ואני הלכתי
למחרת שנינו הלכנו לבית החולים
בחלוף יומיים שבנו
שבתי אל ביתי בכרמל פצוע
ואתה הגעת לכאן בלא נשמתך
לביתך לעולמי עד
לא הספקתי להפרד ממך
לומר לך שאהבתי אותך
אילן
אבא יקר ואהוב.
היום אנו נפרדים ממך, אך רק גשמית. אתה נשאר איתנו כל הזמן.
האמת היא שנולדת כנחום זילברשטיין. איני זוכרת איך, מתי ולמה קיבלת את השם נתן, אך אין ספק שהוא כל כך אתה.לא היה יכול להיות לך שם מתאים יותר, כולך נתינה.
אני זוכרת כילדה קטנה שחברים היו באים לביתנו לתת לך ריצ'רצ'ים לתיקון, ואתה היטבת להחזיר מוצר תקין, במאור פנים וכשהנאה נסוכה על פניך על העזרה הקטנה והפשוטה שיכולת לתת.
גם את העבודה במשקי עמק יזרעאל אהבת מאוד. נהנית מאוד מהאפשרות לעזור ליישובים בארגון, בהתמודדויות שבין בנקים, ספקים וכד'. במסיבת הפרידה שעשו לך, לאחר 30 שנות עבודתך שם, באו רבים כל כך להודות לך על פועלך ויושרך.
לאורך כל תקופת מחלתה של אימא ישבת לידה שעות רבות, ליטפת, האכלת אותה, טיפלת בפניה. הצעתי לך לצאת משם קצת להתאוורר, ללכת למועדון לפגוש חברים, לנסוע מדי פעם להצגה, אך אתה סירבת בכל תוקף.
משנסגר המועדון בערבי שישי בנית את "הפרלמנט" עם חבריך, והייתם מתכנסים כל ערב שישי בבית אחד מכם, פרלמנט שהיה קודש קודשים, מפגש שהיה לך כל כךחשוב, אך משרבו המטפלים ופחת הדור, לא הצלחתם לשמור על ההמשכיות ואתה כאבת זאת מאוד.
לפני כשבועיים אמרת לאסנת ולנעה שכבר נמאס לך, שאין לך יותר כוח… לא רצית להגיד זאת לי…
שמרת על ההומור והחיוך שלך עד לרגע האחרון. בערב האחרון, כשניסינו להאכילך, וצביקה ביקש ממך שוב ושוב לשתף פעולה, סיננת לעברו "נודניק"! בחיוך ממזרי על פניך.
זכיתי ללוות אותך עד לרגעיך האחרונים. זכיתי בך, אבא אהוב ויקר.
הגעת אל הרוגע. תמו כאביך. נוח על משכבך בשלום.
אוהבת ענת
סבא נתן יקר ואהוב שלנו,
קשה לעכל שאתה לא איתנו עוד.
הראש מריץ עכשיו שבבי זיכרונות מתקופות שונות ואירועים שונים שלנו, שלך, ומנסה לארגן את החוויות והרגשות.
אומרים שכשאנחנו מתאבלים על אדם יקר שאיבדנו, אנחנו מתאבלים על עצמנו.
אם לא יצא לנו לומר זאת באופן מפורש, דע לך שהיית דמות משמעותית ומעצבת ביותר בחיינו.
עם כל העצב שעוטף אותנו על כך שאתה לא איתנו, מלווה גם תחושה גדולה, טובה, של הכרת תודה על כך שזכינו להכיר אדם מופלא שלימד אותנו מהי ענווה, אהבת החיים, אהבת הזולת והושטת יד לאחר בכל עת וללא תנאים.
נתן אמנם לא היה השם איתו באת לעולם, אך אין מילה שתתאר אותך בצורה מדויקת יותר.
זכות גדולה היא לנו שזכינו לבלות במחיצתך שנים ארוכות ולספוג מחוכמת החיים שלך.
זכינו להקים משפחה לצדך ולהעניק לך נינים שגם להם יהיו זיכרונות מופלאים מסבא נתן, היחיד והמיוחד במינו.
אנחנו ננצור בליבנו זיכרונות ילדות מתוקים:אתה יושב במרפסת וקולף במסירות פומלות לנכדים; אתה מכין חביתה עם נקניק לנכדים המאושרים שבאים לישון בשבת בבית של סבא וסבתא; את הביקורים ב"משקי עמק יזרעאל" בחופשים- בהם הרגשנו כמו מלכים; אתה תמיד מזמין הביתה כל מי שזקוק לתיקון ומיד, בידיים זריזות, מתקן מטרייה, רוכסן או נעל שהתפרקה. צחקנו איך אי אפשר לקנות זוג נעליים חדש, כי כל זוג שעובר אצלך חוזר מחוזק ומשופץ יותר מאשר כשיצא מהמפעל.
כשבגרנו, זיכרונות הילדות התחלפו בטלפון מתעניין, במילה תומכת ודואגת, תמיד בודק איך אפשר לעזור. האופן האבסולוטי בו ליווית את סבתא שחלתה היה מרגש ומפעים ויותר מכך- אהבת החיים, דרך ההתמודדות שלך עם האובדן והאופטימיות שלדעתי אפשרה לך להגיע לגיל כה מופלג.
כל כך חשוב היה שאנחנו הצעירים נדע לעצור, בעולם הדיגיטלי המוטרף שלנו, לשמוע ממך סיפור אחד ועוד אחד, על "קיבוץ ראשון לציון", על הקמת המדינה יש מאין, סיפורים על תשוקה אמיתית להגשמת חלום ואידיאלים, סיפורים מתקופות שהיו ואינן עוד. סבא שלנו שהיה שילוב מקסים של אלגנטיות אירופאית עם נסיון ופקחות צברית. סבא שלנו שמדבר במושגים של "2-3 רגע" בעולם בו כל שנייה מדודה ומספר על משהו שהיה "ממש" מצוין.
במהלך שהותי הארוכה בחו"ל, הביקורים בארץ תמיד נסתיימו בפרידה ממך בעיניים נוצצות ובשתיקה כבדה- בתקווה שזו לא הפעם האחרונה.
אני, באופן אישי, שמחה שהספקתי לסגור מעגל, לשוב לקיבוץ ולחיות כמה שנים עם ילדיי קרוב אליך. אני מודה שניסיתי "לגנוב" מעט ממך וקראתי לבני מתן. אני מאחלת לעצמנו שנצליח להנחיל את המורשת המופלאה שלך והערכים אותם לימדת אותנו, גם לילדינו. סבא שלנו האופטימי, הצנוע, השקול והטוב. וכך אנו מבקשים לזכור אותך. סבא יקר שלנו, אנחנו אוהבים אותך המון.
חיבוק גדול והמון נשיקות. הנכדים
