(01/04/1922 – 20/05/2001)
מרים נולדה בבית החולים "הדסה" בתל אביב.
הוריה עלו לארץ ב-1920 מפולין, והתגוררו בנווה צדק.
ב – 1924 נולד בן נוסף, בן-עמי, וכעבור כחצי שנה נפרדו הוריה,
והאם נשארה לבדה עם שני הילדים.
אימה של מרים צשה, התפרנסה בדוחק מעבודות מזדמנות ועקב
המצב הכלכלי הקשה שהיה בארץ נסעו האם וילדיה חזרה לפולין,
להוריה. כעבור שנה חזרה האם ארצה, לנסות לארגן את שובם
של הילדים.
ב-1930, בסופו של דבר חזרה מרים לארץ ישראל יחד עם קבוצת
חלוצים מרוזבדוב.
אימה של מרים עבדה בעבודות שונות במשך רוב שעות היום ורק
בשעות מאוחרות התפנתה לילדתה. (בן עמי נשאר עוד כמה
שנים אצל הסבא והסבתא בפולין).
מרים התקבלה לכפר הנוער "מאיר שפיה", שם התחנכה עד סוף כתה ח'.
יחד עם בוגרים נוספים נשארה שם שנתיים נוספות בהן עבדה
בענפי המשק השונים בבית-הספר ובמשק בית. חופשות ניתנו רק בפסח
ובחופש הגדול, אך גם אז קשה היה להיות יחד עם האם, משום שהיא
עבדה במשק בית אצל משפחה שאסרה עליה להביא את ילדתה.
כתום שמונה שנים בכפר הנוער "מאיר שפיה", סודרה למרים עבודה
במושב עין ורד (בגוש תל מונד). מרים עבדה שם בעבודות שונות תמורת
כלכלה ולינה. היא היתה אז בת 15 וחצי. בגיל 16 הצטרפה
לקבוצת הכשרה של "הנוער העובד והלומד", שהשתכנה בגבעת חיים.
כעבור חצי שנה עברה הקבוצה לקבוצת רביבים, ישוב שהיה עדיין
בחיתוליו, ושכן בשלב זה בראשון לציון. בגיל 16.5 התקבלה מרים
לחברות ברביבים. חברי הקבוצה עבדו בעבודות חוץ: בפרדסי איכרים
בראשון לציון, עבודות משק בית ועוד. ב – 1940 נשלחה מטעם הקבוצה
לפתח-תקוה, לקורס רפתניות שנמשך שנתיים, כשחזרה לקבוצה
בראשון עבדה גם ברפת הקטנה שהיתה שם, וכן בגן הירק, בעבודות חוץ
ובבית החרושת "רימון" בגבעת ברנר.
ותיקי רביבים זוכרים גם את מגיפת טיפוס הבטן שפרצה ב-1943, 20 מחברי
ההכשרה, ומרים ביניהם חלו אז במחלה.
ב-1945 התחתנו מרים ונתן, וב-1946 נולד אילן.
ב-1948 עברו יחד עם עוד כ- 25 חברים, לקיבוץ אלונים בו הקימו את ביתם.
ב-1953 נולדה ענת.
באלונים עבדה מרים במטבח, ובמטבח הילדים ואחר כך במשך 32 שנה
היתה סייעת לרופא שיניים. כן למדה ועסקה בקוסמטיקה ובפדיקור.
בשנות עבודתה האחרונות, במשך תשע שנים, עבדה במחלקת האריזה
ב"אלגת".
מרים ניהלה את משק הבית בכל שנות עבודתו של נתן מחוץ לאלונים.
מרים אהבה מאוד ולא החמיצה השתתפות בטיולים ברחבי הארץ, גם
כשסימני המחלה החלו נותנים בה אותותיהם.
מרים אהבה מאוד לקרוא, בייחוד נובלות על חיי עמים ומקומות רחוקים.
ספר רדף ספר והיא נהגה לשתף את הסובבים אותה, בחוויותיה מהעולמות ההם.
היא אהבה מאוד וגם הצטיינה בעיסוק במלאכות יד שונות בייחוד ריקמה,
וכל עבודה היתה לזמנה תמצית המעשה והעניין.
ב-1989 החלו להופיע אצל מרים סימנים מדאיגים של מחלתה.
המאבק במחלה התנהל לאט, אך המצב הורע בהתמדה, עד שלפני
כארבע שנים היה הכרח להעבירה לבית הסיעודי. בחודשים האחרונים
החמיר מצבה ביותר עד שאתמול בשעות הצהרים לא נמצא בה עוד כוח
להאבק במחלה.
