(21/12/1937 – 12/04/2019)
תמר נקן ז"ל
נולדה ב – 21.12.37
נפטרה ב – 12.4.19
תמר נולדה (בשם ויקטוריה) ב-21.12.1937, בעיר בורגס שבבולגריה, להוריה יצחק ורוזה חסון, כבת יחידה.
בזמן מלחמת העולם השניה אביה נלקח למחנה עבודה והיא נשארה עם אמה ומשפחתה המורחבת. תודות לעובדה שמלך בולגריה שמר על היהודים בארצו, המשפחה נשארה בחיים. הוריה התגרשו והיא עלתה ארצה עם אביה בהיותה בת 11. האב, נישא בשנית ויחד הם החליטו כי יהיה לה טוב יותר לעבור לקיבוץ.
תמר הגיעה לאלונים והצטרפה לחברת הנוער ה'. כאן, בעצתו של אמנון בית אהרון ז"ל, החליפה את שמה לתמר. היא התאהבה במורה שלה, שפט נקן ז"ל, והם נישאו והקימו משפחה. נולדה להם הבת הבכורה, ניצה, אך בגיל שנה הבת נפטרה. תמר לא הרימה ידיים וילדה את נדב וגלית – אותם גידלה כנסיכים.
בתחילת דרכה המקצועית עבדה תמר כמטפלת בכיתת סלע ואחר כך בכיתת שחר. לאחר מכן שימשה כרכזת חינוך מספר שנים. אז, עברה לעבוד ברופין, בעצתו של יהודה פיין ז"ל, וכשחזרה לאלונים ריכזה, במשך שנים ארוכות, את מחסן הבגדים והייתה אחראית, בין השאר, על הרכש. שפט נפטר כשהילדים היו עדיין צעירים ותמר המשיכה לגדלם לבדה.
שנים אחדות לאחר פטירתו של שפט ז"ל, נוצר קשר בין תמר לחיים בלוך ז"ל – קשר אשר נמשך והתהדק שנים רבות, עד יום מותו של חיים. תמר, בחושיה החדים וביכולות הבין-אישיות המופלאות שלה, הצליחה ליצור אווירה משפחתית חמה עבור ילדיה ועבור ילדיו של חיים ועבור נכדיהם והייתה אהובה על כולם.
בגיל מאוחר, יחסית, יצאה תמר ללימודים ולמדה להיות מורה לחינוך מיוחד. היא הייתה מראשונות המורות ב"מרכז אלון" והתמידה בכך עד גיל 80.
במהלך כל השנים, הייתה תמר אישה פעילה ומעורבת מאוד בחיי החברה באלונים. היא שימשה כחברה מן המניין במזכירויות רבות, ריכזה והייתה חברה בוועדות שונות ועד לפני שנים אחדות – הייתה חברה במועצת הקיבוץ.
בתוך כל העשייה הציבורית הענפה שלה, מצאה תמר דרך לליבותיהם של חברים ובני נוער רבים, בכל הגילים, והעניקה להם אוזן קשבת, לב חם ומקום לנחמה.
לאחרונה, חלה התדרדרות במצבה הבריאותי, דבר שהביא אותה לעיתים קרובות לבית החולים. הלילה, לצערנו, כוחותיה לא עמדו לה עוד והיא נפטרה.
תמר, אישה עם לב רחב, יכולת נתינה בלתי נגמרת והמון אמפתיה לזולת.
תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
אמאלה אהובה שלנו,
נלחמת בגבורה ראויה להערצה. התעקשת לנצח והצלחת.
כבר מגיל צעיר הורגלת לקושי ולאתגרים שליוו אותך לאורך חייך.
ובסוף כל כך רציתי שתישארי אתנו עוד קצת.
הרי כבר כל הקשיים מאחורינו ואנו אוהבים ונהנים יחד. משפחה, חברים וימים טובים עם צרות קטנות של מזג אוויר וכאלו.
והחיים מלאים ויפים ואת נהנית כל כך מהנינות והפריחה של כליל החורש. מהחברים בקיבוץ שמלווים ותומכים באהבה אין סופית.
בשנה האחרונה ליטפנו אותך ונשקנו וחיבקנו ואמרנו לך כמה הרבה אנחנו אוהבים אותך וגאים בך.
תודה לך על שהיית שם בשבילנו תמיד.
אמאלה יקרה ואהובה נוחי לך בשלווה. את חסרה לנו מאד. אני מתגעגע אליך.
נדב
אמא שלי היפה החכמה הטובה,
לא נתפס שאת כבר לא פה איתי, איתנו..שאין עם מי לחלוק את ארועי היום, שלא צריך כבר לדאוג מצלצול טלפון בהול של המטפלת שאולי מבשר שקרה משהו שוב..
מוצאת את עצמי חושבת על התקופה האחרונה, איך כל פעם נלקח ממך עוד משהו חשוב, איך הצטמצמה יכולת התפקוד והעצמאות שלך והפכת יותר ויותר תלויה במרטין הנהדרת…איך תיקשרת אתה גם כשכבר לא היו מילים. איך שמרת כל העת על הרוח הטובה שלך , בלי שמץ של מרירות או כעס על מה שנלקח, איך מצאת כל פעם מחדש את הכוח להתמודד ולחייך, להתפעל מהטבע סביבך, לקבל ולשמוח עם מי שבא – והמשפחה והחברים אמנם באו ולא נטשו אף לרגע.
חושבת על כל מה שרצית להגיד לי בחודשים האחרונים ולא הצלחת , איזה קושי עצום עבור מי שהשפה והדיבור הם הכלי הכי משמעותי עבורה. ניסית למצוא את המילים או אולי רק להגות אותן אך משהו השתבש ולא איפשר זאת. ואני ניסיתי לנחש מה את מבקשת לומר, מעלה שלל אפשרויות בזמן שאת מכוונת אותי בכן ולא. הרגשתי קצת כמו במשחק שבו אני צריכה לגייס את כל היצירתיות שלי כדי שלא תרגישי עד כמה זה קשה עבורי. רציתי לעודד ולהתעודד וכל פעם שהצלחת להגיד משהו שמחתי והתרגשתי ואת שמחת וצחקת איתי בקול רם.
התנדנדתי בין תקווה ליאוש, נאחזת בסיפורים על אנשים ש"חזרו" ממצב של אפאזיה והצליחו לשוב ולדבר. שאבתי עידוד מרגעים קטנים של חסד שבהם הצלחת פתאום לומר לי כמה מילים יקרות (ומיד עשיתי סבב טלפונים לעדכן את כולם בחדשות הטובות) אבל השמחה היתה קצרה כי חזרת ונכנסת לך לתוך ה"דממה" הכפויה שלך , כלואה בתוך גוף שאינו נשמע לרצונך.
איזו אמא טובה היית, כל כך גאה בי תמיד, כל כך לא ביקורתית, הרגשתי שכל מה שאעשה ואומר יתקבל תמיד באהבה, אפילו כשהיו לי השגות והערות על כך שאינך עושה מספיק לטעמי על מנת לשמור על בריאותך וגם כשהדברים לא היו נעימים לאוזן.
אהבת אנשים , היית אוזן קשבת וביתך היה פתוח תמיד למבקרים. גם כשכבר לא יכולת לדבר לא פסק זרם המבקרים כי הקרנת חום , תבונה ונדיבות. כששאלתי אם מכביד עליך שיבואו לבקר אמרת שלא , שמחת עם האנשים , כל מי שנכנס התקבל בברכת "הלו" או "שלום" מתנגן ואוהב , ותמיד עם חיוך רחב.
חייך לא היו קלים ,חווית אינספור פרידות, אובדנים ומחלות, התמודדת עם משברים שיכולים לפרק כל אחד אך הצלחת להתרומם מעל הכל, לשמר את הרוח והצחוק ,אהבת לצחוק (ועוד איך אהבת). מכל נסיעה ,טיול או יציאה מהבית חזרת תמיד עם סיפורים וחוויות , לא פעם חשבתי שיש בך משהו שמאפשר ומזמן את הארועים הללו. ואמנם כזו היית – פתוחה ואוהבת ויכולה להתחבר לילד ונער צעיר ובאותה המידה לאדם מבוגר , והעולם אהב אותך בחזרה.
אמא, ליוויתי אותך בחודשים האחרונים והקשים, רואה איך בתוך הסבל הרב את לא מאבדת אף לרגע את רוחך, היו שחשבו שאינך צלולה ולכן את לא שוקעת בדיכדוך, אך אני ידעתי שכזו את , והלוואי שגם אני אהיה מסוגלת לשמור על רוח איתנה כשהגלים שוטפים והורסים כל חלקה טובה.
אמא יקרה שלי, אצטרך להתרגל אט אט לכך שאינך פה לידי באופן מוחשי, אך ללא ספק תמשיכי להתקיים בתוכי ותלווי אותי תמיד לא חשוב לאן אלך.
אוהבת אותך וכבר מתגעגעת,
גלית.
סבתוש שלי אהובה
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל… התפקיד הזה במשפחה תמיד היה שמור לך.
היית מגיעה עם סיכומים מוכנים מראש, תקציר על כל אחד מאיתנו איפה הוא / היא נמצאים כרגע בעולם, כמה ילדים, כמה בדרך… מעדכנת את סבא, מעלה חוויות וזכרונות מהעבר ובדרכך המיוחדת, תמיד עם חיוך, תמיד חיובית ורואה רק את הטוב שבכולנו…
ועכשיו כולנו עומדים פה בלעדייך. מנסים לסכם פרק בחיים אבל המילים חסרות.
כשאני חושבת על מי שאת היית עבורי, המילה "סבתא" כל כך חסרה. היית חברה, חברת אמת ושותפה בכל הרגעים היפים והמרגשים וגם ברגעים הקשים. היית היועצת הכי טובה והכתף להישען עליה.
הקיבוץ והסביבה הירוקה שעוטפת אותנו, מציפים אינספור זכרונות משותפים.
חודשי קיץ ורחצות ליליות בבריכה כשהיית מגיעה עם אייס קפה וכלב קר כדי לפנק, מנוחות צהריים של כל הנכדים על מזרנים עם קליידרמן ברקע, אינסוף סופ"שים וחגים כשהיינו מגיעים, לפעמים לבד ולפעמים עם חברים כדי ליהנות מהטבע והשקט ומהפינוקים שלך! כל כך אהבת את הסביבה הזו והעמק מילא את ליבך בכל פעם מחדש.
הזכרונות הללו ממלאים את ליבי ואני מוקירת תודה על כל השנים והחוויות שצברנו יחד ושבמידה רבה עיצבו אותי כאדם.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד תודה ענקית לכל הקהילה המדהימה של הקיבוץ שעטפה את סבתא וגם אותנו בחודשים האחרונים. קהילה של צעירים ומבוגרים, משפחה וחברים שהיו לצידנו ולצידה של סבתא, תמכו, חיבקו, ליוו ואהבו, גם ברגעים הכי קשים ובשעות הקטנות של הלילה.
זה כל כך לא מובן מאליו וכל כך מחמם את הלב לראות שהערבות ההדדית והקהילה העוטפת נוכחים גם היום כשהסביבה בחוץ הולכת ומשתנה – אז תודה לכולכם מקרב לב!
ולך סבתוש יקרה שלי
מבטיחה שכולנו נמשיך בדרכך…
פיזית את כבר לא איתנו אבל תמשיכי ללוות את כולנו ולהיות נוכחת בכל רגע ורגע בחיים. טוב הלב שלך, החוכמה, העזרה לאחר, הגישה החיובית, הצחוק, הראש הפתוח ואהבת האדם והארץ ימשיכו לעד להאיר את דרכי ולהוות עבורי סמן ימני.
אוהבת אותך הכי בעולם, דניאל.
לסבתא שלי
הרבה דברים נותרו לי להגיד לך ועלייך ודווקא עכשיו אני מרגישה שנאלמתי דום, כמוך. לא מסוגלת לתמצת אותך לכדי חצי עמוד ולא מסוגלת לעכל שאלו דברי פרידה. אבל אנחנו נפרדות סבתוש ואני רוצה להגיד לך לפני הכל תודה.
תודה שהיית אדם נפלא, סבתא חכמה מלאת שמחת חיים, תובנות, אהבה גדולה ונתינה חסרת גבולות. דניאל פעם קראה לך "העץ הנדיב" תיאור עצוב ומדויק שלך. כשהגענו אלייך ביום שישי האחרוןלארוחת ערב כבר היית עם רגל אחת בחוץ. הסבל ניכר בך, זזת באי נוחות ולא יכולת לדבר. כולם ישבו לשולחן ואני נשארתי ליד המיטה שלך. ישבתי קרוב אלייך, החזקתי לך את היד ולא היה בי שום תיאבון. פתאום ניסית להגיד לי משהו. לא ניסית, נאבקת, חשבתי שאולי את רוצה לשתות, צריכה תרופה, שאזיז את הרגל שלך כי לא נוח… ומתוך כל הקושי והכאב שלך, יצאה נפשך רק כדי לסמן לי עם העיניים, הידיים והפה "לכי כבר לאכול, כולם בשולחן הכל בסדר". צחקתי עלייך. כמה אופייני שגם במצב כזה תדאגי דווקא לי.
אני כל כך מקווה, סבתוש, שמעולם לא הרגשת כמו העץ הנדיב למרות כמות הנתינה שלך. אני מקווה שהיינו נכדים טובים עבורך. שנתנו לך נחת ושזכינו להעניק לך את כמות האהבה, הקבלה, הסבלנות והטוב שהענקת לנו.
היית אישה של ערכים, אישה חזקה מלאת נוכחות ועוצמה. מלאת חוש הומור. לא איפשרת לאתגרים ולטלטלות בחייך לכבות את רוחך. אבל, לפני הכל סבתא שלי, היית אישה של מילים, אשת שיח. הייתה לך תקשורת מדהימה עם כל מי שנקרה בדרכך.
ב – 8/2, לפני כחודשיים, חווית ארוע מוחי ונפגעה משמעותית היכולת שלך לדבר. זה היה אכזרי בעיניי כמו לקחת מאצן את הרגליים. זיהיתי בעיניים שלך שאת מבינה, שאת איתנו קוגניטיבית. אבל נעתקו המילים מפיך והתחושה הייתה כל כך נוראית שהרגשתי שהשיתוק אצלי. רציתי לתפוס אותך חזק, לנער אותך ולומר לך "סבתוש! קומי! תתעוררי, דברי אליי!" קיווינו שהמצב יחזור לקדמותו בסיועם של קלינאי תקשורת ומרפאים בעיסוק אבל בשבועיים האחרונים המצב התדרדר והיית שרויה בסבל רב וכאב. לנו ניתנה ההזדמנות להיפרד ממך אבל זה לא הפך את זה לקל יותר.
סבתא אהובה שלי, תודה על 31 שנים של חוויות מדהימות לצידך. תודה על אינספור שיחות נפש ושיעורים לחיים. תודה על כל האסמסים והאימוג'ים שילוו אותי עכשיו כשעצוב. תודה על קייטנות הקיץ בקיבוץ. תודה על הימים שלקחת אותי איתך לעבודה במרכז אלון. תודה על זה שבזכות ההומור שלך ושל סבא חיים גרמתם לי לספור את כמות עצי השיטה כל הדרך מראש העין לקיבוץ אלונים. תודה על מי שהיית ותודה על מי שתמיד תהיי בליבי. אני אוהבת אותך מאוד מאוד. נועה.
כְּשֶׁאֵין עוֹד כֹּחַ לִכְתֹּב, צָרִיךְ לְהִזָּכֵר.
כְּשֶׁאֵין עוֹד כֹּחַ לְצַלֵּם, צָרִיךְ לִרְאוֹת בְּעֵינֵי הָרוּחַ.
כְּשֶׁאֵין עוֹד כֹּחַ לִקְרֹא,
צָרִיךְ לִהְיוֹת מְלֵאִים סִפּוּרִים.
כְּשֶׁאֵין עוֹד כֹּחַ לְדַבֵּר,
צָרִיךְ לְהִתְנַגֵּן.
כְּשֶׁאֵין עוֹד כֹּחַ לָלֶכֶת, צָרִיךְ לָעוּף.
וּכְשֶׁבָּאָה הַשָּׁעָה הַיְּעוּדָה, צָרִיךְ לְוַתֵּר עַל הַזִּכָּרוֹן,
עַל עֵינֵי הַנֶּפֶשׁ, לַחְדֹּל לְהִתְנַגֵּן,
לִהְיוֹת בְּשֶׁקֶט וּלְהַרְפּוֹת אֶת הַכְּנָפַיִם.
אַךְ יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה, הַסִּפּוּר נִמְשָׁךְ וְנִמְשָׁךְ.
אווה קילפי
מתוך: הפרפר חוצה את הכביש
