(01/04/1931 – 06/01/2016)
כרמלה נולדה ב-1.4.1931, בעיר אנקרה שבתורכיה, להוריה יעקב ורינה.
אב המשפחה פירנס את משפחתו, בה נולדו 7 אחים ואחיות, מעבודתו כקצב. בני המשפחה נהנו מפירות עמלו של האב – מהם הוכנו למענם מטעמים לרוב.
משבגרה כרמלה,החלה לסבול מגילויי אנטישמיות ומהצרת צעדיה כנערה, בסביבה המוסלמית.
אז גמלה בה ההחלטה לעזוב את עיר הולדתה ולעלות ארצה. היא החלה לעבוד בחנות, שהיתה שייכת למשפחתה, ובכסף שהשתכרה רכשה כרטיס להפלגה באניה לארץ ישראל.
ההפלגה, הבלתי לגאלית, בספינה להובלת בהמות, לוותה בפשיטה של המשטרה ובעקבותיה השליך רב החובל את כל הפספורטים לים על מנת לטשטש את זהות נוסעיו ואת מטרת היעד שלהם.
בהגיעה ארצה קיבל את פניה אחיה חיים, שהגיע מקיבוץ מחניים מצויידבסנדביצ'ים, אותם חילק לעולים הרעבים.
כל בני משפחתה של כרמלה עלו ארצה. פה נשמרו ביניהם יחסי קרבה. אחייניה ראו בה דודה אהובה ושמרו אתה על קשר קרוב לאורך כל השנים.
כרמלה שהתה בקבוץ איילת השחר ובו פגשה את יעקב– בן זוגה לאורך החיים מאז. הזוג נישא ונולדו ילדיהם אליהו ז"ל, שבתאי ומזלי יבדלו לחיים ארוכים.
בשנת 1959 הגיעו בני הזוג עם ילדיהם לאלונים.
באלונים עבדה כרמלה שנים רבות במספרה, תוך שהעניקה לחברים את טוב לבה ואת יכולת השרות הגבוהה שלה. גם בימים בהם הרגישה לא טוב, חמקה מהבית, כדי לא לאכזב חבר או חברה שממתינים לטיפולה.
אנו נפרדים היום מאישה טובת לב, נדיבה ובעלת ידי זהב. נוחי בשלום על משכבך ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
סבתא אהובה שלנו,
בעייניך האוהבות היית מסתכלת עלינו, נכדיך וניניך, מוודא שדבר לא יחסר, מקפידה למלא אחר כל משאלות הלב, דואגת, מתעניינת.
כל אחד מאיתנו היה מקבל את כל מה שהיה רוצה בארוחת הצהריים אחרי הלימודים, אם זה סטייק גלידה או בוריקיטס ועלי גפן מגולגלים דק דק.
הקפדת לשים לב לכל בקשה קטנה של הנינים -משחקים שהם אוהבים, בגדים מיוחדים או לשים את הערוץ האהוב עליהם עוד לפני שהם נכנסים מבעד לדלת.
לבך הרחב לא נתן לאף אחד מאיתנו לקפוא בחורף – בסבלנות ובדייקנות היית סורגת לנו סוודרים, גרביים וכובעים.
ידיך החרוצות היו מספרות את חברי הקיבוץ ואת היית עומדת שעות על הרגלים, לא נחה, העיקר שכולם יהיו מרוצים ושמחים. ואנחנו למדנו ממך מהי חריצות, עבודה עם נשמה ומקצועיות.
כשאנחנו, הנכדים, היינו באים למספרה, היית מספרת אותנו באותה התספורת. בהתחלה לא רצית לספר את שיערה היפה של שני, אבל מה שהכי היה חשוב לך זה ששני תהיה מרוצה ולכן עשית מה שביקשה –תספורת כמו של האחים הגדולים, צמות בכל השיער ותספורות מיוחדות לפי השיגעונות של כל אחד מאיתנו.
בשנה האחרונה אורי למדה ללכת אליך לבד ברגל ואת היית זוכה לביקורים יום יומיים. פלג או קטנצ'יק כמו שהיית קוראת לו, אהב לרוץ אליך, להגיד את שמך, לספר לך סיפורים ולתת לך נשיקות. לעידו היית מקום אוהב, מקבל ומחבק, היית משמעותית לו מרגע שנולד והוא היה מחבק אותך כל כך חזק שתמיד פחדת שישבור אותך.
לנינות שבקנדה היית שולחת בגדים מעשה ידיך וכשלנה הגיעה בהפתעה עם שנון קיבלת אותם בהתרגשות, בשמחה זר לא היה מנחש שהיה זה המפגש הראשון שלך עם לנה…ולכולנו , סבתא, ביתכם היה מקום של מנוחה, פינוק ואוזן קשבת.
ממש לפני שנרדמת לתמיד הקשבת לסרטון של הקטנים צוחקים ואנחנו מקווים שעם האהבה הגדולה שהם החזירו אליך, נדם לבך.
מעולם לא צעקת או הרמת את קולך, התייחסת לכל אדם בכבוד. היית כל כך עדינה שכשהיינו מבהילים אותך, בתור ילדים, לבך היה מתכווץ ונבהלת מאוד.
כשסבא נפטר מצד אחד זאת הייתה התחלה של תקופה חדשה ומצד שני משהו בעיניים, באווירה השתנה. הזוגיות ארוכת השנים לצידו היו רוויים אתגרים וזכרונות משותפים ובלכתו, משהו, כנראה, הלך איתו.
לבך הגדול, האהבה הענקית שהרעפת על כולנו, הדרך שבה התייחסת לאנשים שסביבך ואלינו ימשיכו ללוות אותנו לאורך כל החיים.
לא להאמין שמהיום בבוקר, דמותך שהייתה כל כך נוכחת בחיינו, תשאר רק בדמיונינו.
אנחנו מקווים סבתא שבמותך תמצאי את המנוחה והשלווה. מודים לך על כל מה שלימדת אותנו – במודע ושלא במודע. אנחנו כבר מתגעגעים.
