מנדה יעקב

(03/03/1930 – 31/07/2015)

יעקב נולד בדיראנה בתורכיה, להוריו אליהו ורות. עם הגיעו לגיל ביה"ס, הוא למד בבית ספר מעורב ליהודים ומוסלמים (כי בית הספר היהודי, שהיה קיים בעיר, נסגר בלחץ השלטונות ב– 1936בדיוק בשנה בה החל ללמוד). יעקב זכר לא מעט אירועים אנטישמיים חריפים, הן מצד הילדים והן מצד המורים, שהיו בבית הספר.

ב – 1940 החלה בעירו התארגנות חשאית של הנוער היהודי. סטודנטים יהודיים לימדו את חבריהם הצעירים (ובינהם גם יעקב) עברית וציונות. בהיותו בר מצוה, בשנת 1943, הגיש יעקב בקשה לעלות לארץ ישראל – אשר נענתה בחיוב כעבור כשנה. ההתארגנות לקראת העליה ארצה כללה, בין השאר, גם שיחוד של פקידים ושוטרים, שאם לא כן העלייה לא הייתה יוצאת לפועל.

בדצמבר 1944 יצא עם קבוצה בת 50 נערים ונערות ברכבת, בדרכו לארץ ישראל. הם הגיעו עד חלב שבסוריה ומשם, באוטובוס, ללבנון. לאחר לינה של לילה בבירות המשיכו ברכבת לחיפה. לאחר ארבעה ימים ולילות ללא שינה הם הגיעו לחיפה מותשים, ונשלחו לשבוע ל"שער העלייה" בחיפה. משם נשלח יעקב, יחד עם קבוצתו, לקבוצת כינרת.שם התחנכו, במשך כשנתיים וחצי, במסגרת "חברת נוער" של "עליית הנוער" כשהם לומדים חצי יום ועובדים חצי יום.

באפריל 1947, בהיותו בן 17, התגייס לפלמ"ח ושירת כלוחם בפלוגה 2 בגדוד השלישי של חטיבת יפתח. בין הפעולות הקרביות בהן השתתף היו: פיצוץ גשר בנות יעקב ב-1948, בפשיטות מעבר לגבול, במארבים ובהתקפה הראשונה על נבי יושע. בפעולה זו נפצע מרסיס בעינו הימנית וראייתו בעין זו נפגעה מאז. בשנת 1949, לאחר נישואיו לכרמלה, התגייס יעקב לצה"ל ושירת כלוחם ביחידת הסיירים הראשונה של צה"ל בגדוד 11, במשך 8 שנים רצופות. יעקב השתתף במלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ובמלחמת "שלום הגליל". סה"כ שירת כלוחם במשך 36 שנים.

בשנת 1959 הצטרפו יעקב וכרמלה, יחד עם שלושת ילדיהם: אליהו (אלי) ז"ל, שבתאי ומזלי – לקיבוץ אלונים, לאחר שנות נידודים ברחבי הארץ. תחילה עבד יעקב בפלחה ואח"כ שימש במשך שנים רבות כנהג על ה"פורד" הזכור לטוב. בהמשך עבר לעבוד ב"אלגת" ועבד שם כפועל ייצור, עד הגיעו לגיל הפנסיה.

לאורך כל השנים יעקב היה מעורה מאוד בחיי הקיבוץ והרבה להביע את עמדותיו בשיחות, מעל דפי ה"יומן" ובעיתונות הקיבוצית. בדבריו הוא התייחס לבעיות הדמוגרפיות של הקיבוץ, לנושאים אקטואליים שעמדו על הפרק (הפרטה, שיוך…), כתב על דמויות מפתח שהלכו לעולמם וכן התייחס לזכויות החברים ולתנאי חייהם. אנו נפרדים היום מאדם ישר דרך, ציוני נלהב ואב מסור למשפחתו.

יהי זכרו ברוך.

העקבות שהשארת אחריך בטיולך הרבים כבר כמעט ונעלמו. עד הרגע האחרון ממש, רגע לפני שזה נגמר, התעקשת להיות עצמאי וחזק, להלך בשבילי הקיבוץ והיער.

ואם נזכור משהו אחרי לכתך, תהיה זאת דמותך האיתנה, העקשנית, מלאת הסיפורים מעוררי ההשראה לצד העין הדומעת והלב המתרגש בקלות.

נולדת בדיראנה שבטורקיה לפני 85 שנים ותמיד התגאת שאתה מהצד האירופאי של טורקיה.

לנו היית מספר הרבה על התקופה ההיא. על האנטישמיות שהופנת כלפיך, גם רגשית וגם פיזית.סיפרת הרבה, רצית שנלמד ממך, על ההתמודדות שלך רווית האומץ והגאווה, על כך שלא הסכמת לשתוק כאשר העיזו לפגוע בך. ועל כמה אביך היה גאה בך כאשר הסתובב איתך ברחובות העיר "למען יראו וייראו".

בגיל 14 עלית לישראל במסגרת עליית הנוער והגעת ישר לקבוצת כנרת שם למדת בגן הירק שלוש פעמים בשבוע. שנתיים לאחר מכן, ואתה רק בן 16, כבר התגייסת לפלמ"ח לחטיבת יפתח.

על הקרב בנבי ישע שמענו הרבה ואף זכית לבקר במוזיאון ולקבל אות הערכה על השתתפותך בקרב. הקרב בו נפגעה העין שלך מרסיסים ואתה סבלת מזה עד יומך האחרון.

את כרמלה היכרת מהגרעין התורכי של קיבוץ חולתה. התחתנתם וקבעתם את ביתכם במושב תלמי יחיאל שבלכיש. שם, באמצעות עבודה קשה וכשרון רב, הפכת ל"מלך גידולי הירקות במושב".

את המושב עזבתם לאחר מספר שנים היישר לעיר הגדולה, תל אביב ומשם –לקיבוץ אלונים.

כאן התחלת בעבודת הפלחה ולאחר מכן הפכת לנהג המשאית של הקיבוץ.

באלונים גידלת את שלושת ילדיך, שבתאי, אלי ומזלי ואחר כך את המשך הדורות – נכדים ונינים. ואת כולם גידלת על ברכי סיפורי הילדות והבגרות שלך.

היית אדם מופנם, ארשת פניך הייתה רצינית אך כאשר נכדיך וילדיך באו לבקר אותך, מיד אורו פניך ודאגת לפנק בשלל פינוקים – עוגיות, פרות חתוכים או מרוסקים, ממתקים ואפילו ארוחות צהריים מושקעות. והכל מוגש בקפידה ובאופן אישי לכל אחד.

את ממלכת הירקות שעזבת בתלמי יחיאל הבאת לקיבוץ אלונים –כאן, מאחורי ביתך, גידלת פאר של גינת ירקות. הגינה שכמעט ויבשה לאחר לכתך.אנחנו ניסינו להמשיך ולשמור עליה, אך אין תחליף לעבודתך ולכשרונך.

אבא, סבא, סבא רבא – נוח בשלום על משכבך. חיית חיים מלאים בהרפתקאות, חוויות וזכרונות. אתגרים, כשלונות והצלחות. גידלת משפחה לתפארת שתמשיך את דרכך ותשלב אותה בדרך שלה.

יהי זיכרך ברוך.

מזלי

סבא יעקב ,

כבר בתור ילד אני זוכר איך היינו אנו,הנכדים, הולכים לבית שלכם כמעט בכל ערב, בלי צורך להודיע להורים. תמיד היית אוזן קשבת עבורנו ובשבילנו ותמיד היה לך זמן לעוד סיפור או לעוד ספר.אתה וסבתא פינקתם אותנו על בסיס יומי עם הרבה אהבה.

בילנו ביחד בביתכם, בגינה , בטיולים רגלים מסביב לקיבוץ ,בבריכה – שם לימדת אותנו לשחות ולצוף על הגב ועד היום אני יודע את זה בזכותך. ובסוף היום, דאגת להחזיר אותנו הביתה עם כלי ממנוע כזה או אחר, דואג שנגיע חזרה לביתנו בדרך הכי נעימה שאפשר.

אני זוכר אותך מבלה הרבה שעות בגינה ואנחנו זכינו לקבל ממך הרבה טיפים בתחום.

סבא יעקב תמיד היית שם בשבילנו, תמיד התעניינת ודאגת.

אני זוכר שבתור ילד,אם הייתי עצוב , הספיקה לך שיחת טלפון אחת קצרה וספונטנית על מנת לזהות זאת ולהגיע לטפל ולתמוך בי.

ואני זוכר גם איך באת לקחת אותי באמצע בית הספר, בכיתה ג', ברגע משבר.

סבא חזק שלא מוותר לעצמו. עברת את גיל השמונים והמשכת לנהוג ברכב, לעבוד בגינה שעות רבות ולעשות הליכות למיטבי לכת. אפילו ההתעלפויות שהחלו לצוץ בשנים האחרונות לא עצרו בעדך. חיית בתור אדם עצמאי שבני עשרים יכולים רק ללמוד ממך.

אנחנו הנכדים מאוד מתגעגעים ואוהבים, נזכור אותך לעד.

שאנן , יוני , ניר ושני