(23/09/1918 – 28/04/1993)
נעמי מלכא, לבית וולף, פאולה כפי שקראנו לה בשמה הלועזי בהתחלה – נולדה בעיר אושוויניצים שבפולין, הידועה לשמצה בשם אושוויץ.
מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, היגרה משפחתה עם כל אחיה, והיא עוד תינוקת רכה – לברלין, אז בירת גרמניה.
כעשרים שנה אחרי זה, בליל הבדולח ב-1938 גרשו הנאצים יחד עם יהודים רבים, גם את הוריה ואחותה הבוגרת ממנה, לפולין, לעיר קראקוב, וככל הנראה מצאו את מותם בכבשני אושוויץ. כך נסגר עליהם המעגל, מאושוויץ לאושוויץ.
נעמי, אחרי שנות ביה"ס היסודי עברה ללמוד בגימנסיה היהודית של הקהילה בברלין, אחד מבתי הספר היהודים הגבוהים בגרמניה כולה באותה עת.
מגיל 12 היתה חברה בתנועת נוער ציונית חלוצית "הבונים".
עוד בשנת 32 החלה גב' רחה פראייר לעבוד על תכנית להצלת נוער יהודי במסגרת מפעל "הסיוע היהודי".
כך הכירה גם את נעמי, שהגישה את בקשתה להכלל במפעל זה לעליה. ואחרי האישור – מתוך רשימה ראשונית ארוכה – זכתה לעלות ארצה במסגרת עליית הנוער הראשונה לקיבוץ עין חרוד, עם עוד כ-60 חברה'.
בית הוריה של נעמי, בכל תקופת ילדותה ונעוריה, היה בית מסורתי ואדוק עם שמירה קפדנית מאד על חוקי הדת, אמה עם פאה נוכרית ואביה עם כיפה תמידית לראשו.
לנעמי בעין חרוד, כלרוב החברה הזאת שכמעט לא ידעו עברית ומהי עבודת כפיים – היה קשה להתרגל לכל הזרות שסביבם, אולם מעט היידיש שזכרה מן הבית, הקל על הקשר הראשוני עם סביבתה החדשה.
נעמי בלטה בהופעתה התמירה ואישיותה, ורבים, חברות וחברים של עין חרוד מכל הגילים חבבו אותה וניסו לסייע ככל האפשר. בינתיים, לימוד השפה העברית קרב את הניגודים.
"שם בעין חרוד– וזאת מתוך דבריה לשירי נכדתה שרשמה אותם בעבודת השורשים, התחלתי לא רק לעבוד, אלא למדתי את היחס לעבודה – באווירה הציבורית החלוצית ששררה". נעמי השתתפה בפעילות המתמדת של החברה שם, בלימודים, בשיחות החברה המעמיקות, בשמיעת המוסיקה אצל רוזנברג, היתה רצינית אך מלאת שמחת חיים.
וכך פגשה את הנער דוד – אז חבר הכשרת הנוער העובד במשק – עם כובע המצחייה השובבני, מלא המרץ והצבריות, מפליא לנגן במפוחית, וברקוד – והוא כבש את לבה. נעמי ודוד היו לזוג הראשון בבואנו לקרית חרושת עם האיחוד עם קבוצת הרועים.
בשלהי 1938 נולד להם בנם הבכור, שלהם ושל אלונים – אילן אלכסנדר. ולימים נולדו אמנון (נוני) ומיכלי.
בשנת 1953 נשלחה נעמי לסמינר "אורנים" ללימודי מקצוע ההוראה ועם סיום לימודיה חזרה להיות מורה ומחנכת בכתת "זית". אחרי שנים מספר פנתה לחינוך מיוחד ושיעורי עזר.
בסיום עבודתה בחינוך החלה לעבוד בהנהלת חשבונות ובתוך כך היתה אחראית לרישום עבודה כללי. את הכל היא עשתה כדרכה, במאמץ לסדר ולצד הטוב, בייקיות המושרשת בה…
נעמי היתה פעילה בוועדות רבות, ביניהן חברה תרבות ועוד.
ואז נתקפה באירוע, והפכה נכה. חייה וחיי משפחתה נשתנו לפתע.
