מייזל דב

(27/04/1916 – 25/02/2006)

דב נולד ב- 1916 בעיר פרם שברוסיה, לכיענע (לבית אהרונסון) ונחמן מייזל. שתי המשפחות חיו בקייב. שני הסבים, רבנים מראשי הקהילה היהודית בעיר.

ב-1922, לאחר המהפכה, עברה המשפחה לווארשה. הבית, בית יהודי חם, בית ועד לסופרים ואנשי רוח יהודיים. אביו נחמן, סופר ומבקר ספרות, עורך העיתון הספרותי באידיש. האווירה בבית מטביעה את רישומה על דב באהבתו הגדולה לאות הכתובה, להשכלה וידע, הן כקורא נלהב והן כעורך ומביא לדפוס. בד בבד מתפתח בדב הצעיר יצר האספנות, האוסף הראשון שלו הוא תמונות של סופרים יהודיים.

דב נשלח ללמוד בבית הספר היהודי "חינוך" בוורשה, בו הוא מחשל את גופו בחוגי איגרוף ושחייה על מנת "להחזיר" לגויים בקטטות, וכמובן עורך את עיתון בית הספר.

בשלהי 1932, בהיותו בן 15, מחליט דב לעלות ארצה. ללא ידיעת הוריו הוא כותב לסבו, הרב שלמה אהרונסון שכיהן כרבה הראשי של תל-אביב, ומבקש ממנו לרשום אותו לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", כדי לרכוש מקצוע חיוני להשתלבות בחיים בארץ ישראל.

במקווה היה דב חבר בנוער העובד, למד את ענפי המשק החקלאי והצטרף לשורות ההגנה.

ב-1935,מיד עם סיום לימודיו, נענה דב לקריאתו של אלכסנדר זייד והצטרף לקבוצת הרועים בשיך אבריק שהפכה לימים לקבוץ אלונים.

דב מקדיש את כל מרצו לבניית המשק ולפעילות תרבותית שבה הוא רואה ערך חשוב לחיי הקבוצה. הוא מוציא יומן, מארגן חגים ומסיבות ליל שבת. הוא היה מראשוני המחדשים את ההגדה לפסח בנוסח החדש, הקיבוצי-ייחודי.

דב הוא “הארכיון הראשון" של קיבוץ אלונים. במצלמתו הוא מתעד את חיי היומיום, חגים, ענפים ובנייה, על מנת לשמר ולהסביר את המורשת של שיתוף וקיבוץ לדורות הבאים, מורשת בה האמין כל חייו. הוא מקדיש זמן ומרץ לאיסוף חומר כתוב ומצולם, יומנים, פרוטוקולים ורישומי עבודה. תיעוד זה הוא הבסיס לזיכרון הקולקטיבי של בית אלונים לדורותיו. צילומיו ממשיכים ללוות אירועים ותצוגות באלונים ומחוצה לה.

ב-1940 נענה דב לבקשתו של ברל כצנלסון לערוך את "במעלה", עיתון הנוער העובד. הוא מתמסר באהבה לתפקיד, רואה בו ייעוד ושליחות, ומביא להגדלת התפוצה בקרב בני הנוער. עד יומו האחרון זכר חסד נעורים לעיתונות ולדפוס.

ב-1942 משתתף דב בטיול הראשון של "הנוער העובד" למצדה. הוא אינו שוכח לקחת עימו את כתבי פלביוס, על מנת לקרוא בראש ההר את סיפור מצדה. על קלף הוא כותב מסר לדורות הבאים: "שנית מצדה לא תיפול", מחתים את שותפיו למסע וטומן את הקלף באחד הנקיקים בהר (המקור נמצא בארכיון הגבורה בת"א).

בסוף 1947 יוצאים דב ולוטי בשליחות לארה"ב. דב מילא תפקיד מטעם ההגנה, ואחר כך פעל להכשיר נערים יהודיים לעלייה ארצה. הוא רוכש חווה בקרבת ניו יורק ומקים בה קיבוץ זוטא על פי הדגם הארץ ישראלי. את הנערים העולים הוא מעביד ב"חומר ובלבנים". בהקדשה בספר שקיבל מאחד ממחזורי ההכשרה נכתב: "חיי החלוץ קשים, ואם לא – דאג שיהיו כאלה".

ב-1950, חוזרת המשפחה לאלונים עם דבורה הפעוטה. בנובמבר 1951 נולד הבן השני, ישראל.

ב- 1953 , פורצת מגפת שיתוק ילדים וישראל בן השנתיים נדבק במחלה הקשה. לאחר תקופה קשה של הלם והתמודדות עם המציאות החדשה, מחליט דב לקחת את ישראל לטיפולים בארה"ב.

במהלך השהייה בארה"ב, עובד דב בקונסוליה הישראלית בניו יורק במחלקת המחקר, עוסק בהוצאה לאור של פרסומי הקונסוליה ומשמש ככתב עיתון "למרחב" בניו יורק. בקונסוליה הישראלית פוגש דב את חנה, שתהיה שותפתו לחיים.

התעניינותו בצילום ובהסרטה מובילה אותו לנסות להתקבל לחוג לצילום קולנוע באוניברסיטת קולומביה. תעודת הסיום של מקווה ישראל במגמת גידול בעלי חיים, אינה מספיקה כדי להתקבל לחוג היוקרתי. אך הוא מקבל בהשאלה מצלמה וסרט ועושה סרט קצר כמבחן כניסה. הסרט פותח לפניו את שערי האקדמיה, ומשמש סרט לדוגמה לתלמידי האוניברסיטה.

ב-1957 חוזרים דב וישראל לאלונים. חנה באה בעקבותיהם. ב-1961 מצטרפת אילנה למשפחה.

דב מגויס לוועדה הבין קיבוצית להווי ומועד. הוא מעצב, עורך ומביא לדפוס חוברות, תכניות פעולה תרבותיות, סרטים ואת ה"ידיעון" לרכזי התרבות. במחשבה שיש להביא את הידע לפריפריה, מממש רעיון חדש: תערוכות מודפסות. הוא מפיק עבור משרדי ממשלה וגופים ציבוריים תערוכות בנושאים מגוונים: מועדים, קליטת עלייה, התיישבות וציונות. התערוכות עשויות בקפידה, הדפסתן מהודרת והן כוללות חוברות הסברה וציוד תלייה.

אבא קובנר מזמין את דב להצטרף לצוות ההקמה של בית התפוצות. כשלוש שנים טרח על עיצוב תוכני וגראפי של התצוגות במוזיאון. לאור יתרונותיו בתחומי ידע שונים הוא זכה להערכה רבה. בהמשך התמסר באותו להט לאירגון החומר בבית לוחמי הגטאות, בו עבד מספר שנים.

במשך שנים הציג דב מדי חודש את "החלון" בחדר האוכל, שכלל תכנים של חגים, מועדים, ואירועים במשק ובמדינה. לחלון היו הדים מחברי אלונים וממבקרים מבחוץ.

הוא נהג לומר : “למזלי הגדול, עבודתי היא גם ההובי שלי"

דב אהב לשתף את ילדיו ונכדיו בתחביביו הרבים : בניית עפיפונים, נגרות, צילום ופיתוח במעבדה הביתית, וכמובן עזרה להכנת עבודות בתחומים שונים, תוך התבססות על האוספים בארכיון שלו.

כל אשר פעל ועשה היה למען הקניית ידע וערכים. בקיאותו, כשרונו, תבונת המעשה, אהבתו למילה הכתובה היו שילוב נדיר של הוגה ויוצר.

לא היה אדם שפנה אליו ולא נענה במאור פנים, בשקט ובסבלנות אין קץ.

למשפחה, למכריו, לחבריו, דב זכור בסיפוריו. כאיש הסיפור והספר. כל ארוע והסיפור והבדיחה שלו. עד היום מצטטים ילדיו ונכדיו את אמרותיו.

כל דרכו היתה הענקה מתוך אהבה אין סופית.

דב שלי

הבית מלא אותך ואתה אינך.

היית בעל אבא וסבא אוהב. הענקת מיכולותיך הרבות לכולנו. בשקט בשקט,

בבדיחה, בסיפור הענקת לבו אהבה, ידע ותאוות חיים.

במשך כל שנות חיינו המשותפים, מעל 50 שנה, היית לי חבר ורע אוהב מאוד.

יחד טיילנו ונהינו, יחד היינו ברגעי שמחה וצער. נצרת בליבך את כאבך הנורא

על מות ישראל.

היו לנו שיחות וויכוחים, לא תמיד הסכמתי עם דעתך, אך בליבי ידעתי שרק

בזכות אנשים כמוך דברים מתקדמים ונעשים

השמים אפורים כצבע העצב ולי עצוב עצוב.

אינך עוד איתי פיזית, אך רוח האדם שהיית קיימת.

הענקת לי הרבה רגעי שמחה ואושר – אהבתיך.