(14/11/1911 – 11/11/2006)
יעקב מוסק הלך לעולמו במוצאי שבת, בתום מסיבת יום הולדת 95 אותה חגג בקרב בני משפחתו לדורותיהם – בנים, בנות, חתנים, כלות, נכדים ונינים.
הוא נולד בברלין להוריו משה וחנה, בן בכור אליו הצטרפו במשך השנים שני בנים נוספים. ההורים הגיעו מרומניה זמן קצר לפני לידתו בחיפוש אחר פרנסה. אביו פנה למסחר ופתח חנות למכירת טבק וסיגרים. מצוקות החיים הביאו לפרידת ההורים. הילדים חיו עם אמם שנותרה מפרנסת יחידה. היא דאגה במסירות רבה לכל צרכי הבית והעניקה בית חם וחינוך טוב לילדיה.
כבר מהיותו ילד צעיר הפכה המציאות בבית את יעקב ליד ימינה של אמו, שלא שלטה בשפה הגרמנית. יעקב, לעומתה, הצטיין בלימודי הלשון, וזכה לשמוע את מורו מטיף לילדים בכיתה: ״גרמנית תלמדו מהמהגר הזה״. בהיותו בן 12 נתנה אימו את ברכתה להצטרפותו לתנועת נוער יהודית שלימים נקראה ״קדימה״, ושחינכה את הנוער להכשיר עצמו לחיים בארץ ישראל. בתנועה עזרו לו המדריכים, שהיו צעירים משכילים, להשלים את השכלתו. במשך השנים הפך בעצמו מדריך בתנועת הנוער וזכה לפגוש שליחים ראשונים שהגיעו מהארץ. את לימודיו סיים בהיותו בן 15, עת יצא לעבוד במטרה לעזור בפרנסת המשפחה, במשולב עם לימודי אחר הצהרים בבית ספר מקצועי למסחר בלי לוותר על הפעילות בתנועה.
עם החרפת מצב היהודים בגרמניה, עזב יעקב באוגוסט 1933 והצטרף למשפחת אביו בפריס. אמו ואחיו הצטרפו אליו מאוחר יותר.
באפריל 1936 עלה יעקב לארץ כשהוא נשוי בנישואים פיקטיביים לעולה כמוהו. עם הגיעו ארצה נשלח לתגבר קבוץ צעיר מאד בשם ״קבוצת הרועים״ ששכן אז בקרית חרושת, עולה יחיד בין ילידי הארץ. עם הצטרפות קבוצת בוגרי עלית הנוער מעין־חרוד פגש יעקב את אטל. הם התאהבו, נישאו בינואר 1943 ונולדו להם שלושה ילדים – מושה צילה ורובי.
ב-1946 יצאה המשפחה הצעירה לשליחות התנועה בצרפת, ממנה שבה לאלונים רק ב-1948, עם קום המדינה. יעקב שימש באלונים בתפקידים רבים בהם גזבר, מזכיר, מרכז ועדת חברה וחבר מזכירות בתקופות שונות. הוא עבד עד גיל 90 בהנהלת החשבונות, ובמשך שנות חייו הרבות זכה לראות 12 נכדים ו־7 נינים.
יעקב, חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי באלונים, נראה היה שיישאר אתנו לנצח. הולך בשבילים גם בימים בהם הפכה ההליכה למשימה מורכבת.
נזכור תמיד את רוחו הטובה, חוש ההומור שלו ומאור הפנים שהיה שמור עימו לכל חבר.
נוח על משכבך בשלום באדמת אלונים.
הסעודה האחרונה
יה רבנו, סבאל׳ה, באיזה סטייל הלכת?
כמו מלך – KING, לבוש כמו חתן, זורח פורח עם שלושת ילדיך, הנכדים והנינים סביבך. שר, צוחק, כל כך חי – מלך!… נתת בערב הזה את הפוש האחרון, המלחמה האחרונה של חייך, כאילו כדי להגיד לנו – ״חבר׳ה, לא מדובר כאן בסתם מישהו אלא ביעקב מוסק, ואני לא מתכוון לתת – לא לכם ולא לאף אחד – לראות אותי בחולשתי. תמיד התגאיתם בי, וככה אפילו את סיפור מותי תוכלו לספר בגאווה״.
לפני שנה חזרתי מהודו. שם, בטיול, קראתי איזה ספר שמרכז כל מיני סיפורים על אנשים מעניינים שחיו פה בראשית ההתיישבות. בקיצור הספר מתאר את אורחות החיים שהיו בתקופה ההיא, ההתיישבות, הקושי עם הערבים, הקושי בכלל.. כשחזרתי לארץ הלכתי ישר לסטימצקי וקניתי לך אותו, כי כשקראתי אותו כל הזמן דמיינתי אותך ואת סבתא עוברים את התלאות שהחבריה בספר עברו, ונורא רציתי שתקרא את הספר. וחוץ מזה רציתי לברר איתך כמה עובדות היסטוריות על התקופה, ותאכליס – איך היה פה באמת.
באתי אליך ואתה קיבלת אותי עם החיוך והאופטימיות הרגילים שלך, אבל משהו בעיניים ובהבעת הפנים שלך הבהיר לי שמשהו לא טוב קרה פה. התחלתי לדבר איתך על הודו, על הספר, וכהרגלי התחלתי לשאול אותך שאלות היסטוריות שתכננתי… אבל אתה לא הגבת, רק חייכת חיוך של מבוכה והורדת את המבט כלפי מטה. אמרתי לך: סבאל׳ה, בוא, תקרא את החלק האחורי של הספר תבין על מה מדובר. ניסית, אבל ראיתי שאתה פשוט חסר אונים.
זהו סבאל׳ה, מבחינתי זה היום שנפל לי האסימון, שהסבא שהיה לי במשך 94 שנה לא יחזור יותר, ושמפה והלאה הספירה לאחור החלה. בשיחות שהיו לי עם תמירי, שגיא, מיכל, מירב ושאר הנכדים הבנתי שכל אחד הבין את זה בתורו, וכולנו שכל כך אהבנו והערכנו אותך רצינו רק שתסיים את זה בכבוד.
לצערנו הרב השנה האחרונה לא הייתה קלה, התגובות לא היו אותן תגובות, המשפטים הפכו לקצרים, בארוחות היית יושב בשולחן ולא מוציא מילה. המבוכה שלך סבא, האיש הגדול והמכובד שלנו, הלכה וגדלה, ולנו היה קשה לקבל את זה.
אבל סבאל׳ה, אל תדאג: מבחינתנו השנה האחרונה מחוקה! אנחנו נזכור אותך עם חוש ההומור והציניות, הסיגר והקוניאק, החיוך והאופטימיות, הערכים והאידיאולוגיה, והרמות הכוסית בתחילת כל ארוחה. נמשיך להתגאות בסבא שכל כך אהב לעבוד ועבד בגזברות של הקיבוץ עד גיל 90, סבא שהיה מלך ומת כמו מלך!
כמובן ד״ש חם ונשיקות שם למעלה לסבתא, ותודה שהתגעגעת אליה. אני רק מתאר את המפגש אחרי עשר שנים ואת סבתא צועקת לך בשער גן עדן – ״יעקב, טוב שנזכרת״…
אסף שאול בשם. הנכדים
