(14/11/1918 – 19/05/1996)
אטל נולדה בברלין כבת שלישית להוריה שהיגרו מספר שנים לפני כן מפולין.
פטירת אביה בצעירותה אפשרה לאטל ללכת בדרך אותה בחרה – כך הלכה לבי"ס שמאלני ע"ש קרל מרקס והצטרפה לתנועת הנוער הציונית "ברית עולם" שהפכה מאוחר יותר לתנועת ה"בונים".
בגיל 14 החלה להדריך את השכבה הצעירה ממנה, ולעסוק בספורט ב"מכבי הצעיר".
היא עשתה הכל על מנת להשתלב באווירה המערבית החופשית.
ב-1934 כשהיתה אטל בת 16 עלתה במסגרת עליית הנוער יחד עם חבריה לחברת הנוער הראשונה לעין חרוד, בה למדו עברית, עבודה בחקלאות וחיי קיבוץ.
תקופה מאושרת טרם ההחלטה להקים קיבוץ בעצמם.
בתום שנתיים לשהותם בעין חרוד בהיות אטל בת 18 התאחדה חברת הנוער עם קבוצה מהנוער העובד ששהתה בקריית חרושת.
חלפה תקופת הנעורים והחלה רצינות החיים.
אטל היתה בחורה תוססת וידה בכל. מעורבת ורוצה להשפיע.
רבים היו עיסוקיה: טבחית בצריף מחצלות על פרימוסים, פועלת בביח"ר בג'דה כיום רמת ישי, בו היתה פעילה בארגון הפגנות ושביתה, הדריכה בסקציה המקצועית של הנוער העובד וחשה שייכות רבה לנערים והנערות הנלחמים על תנאי עבודה ומשכורת.
היא התגייסה לפלמ"ח ב-1941 זמן קצר אחרי נישואיה ליעקב. כשבאה אטל להתייעץ עם יצחק שדה לגבי המשך שירותה כשהיתה בהריון, קבלה את המלצתו להשתחרר וב-1943 נולדה מושה.
עם סיום מלחמת העולם השניה, נשלח יעקב בשליחות המוסד לעלייה ב', לצרפת בגפו, ואטל נשארה בקיבוץ וריכזה את ענף הלול, ורק לאחר שנה הסכימו לצרף ליעקב גם את המשפחה.
ב-1948 נולדה צילה ואחרי 5 שנים הגיע גם רוביק.
ושוב אטל בפעילות, כגזברית, בריכוז עבודה, בריכוז קניות, בלול, בדוכן לממכר פירות מול תחנת הדלק.
במשך השנים הקימו אטל ויעקב משפחה שהפכה לשבט – חמולת מוסק – שאול – בלוך.
אטל לא אישה כנועה ונכנעת. הנחיות הרופאים, שלא היו לרצונה לא התקבלו על ידה. היא חפצה באיכות חיים ולא נכות ומוגבלות. היא עשתה כל מאמץ כדי להיות "כמו כולם", להשתתף בכל ועם כולם. לא היתה מסכימה להגביל את עצמה ולא לחיות כרצונה, היא בחרה לא להיכנע.
