(19/05/1928 – 03/12/2017)
שושנה כהן ז"ל
נולדה ב – 19.5.1928
נפטרה ב – 3.12.2017
שושנה (רוזה, כפי שכינוה בני משפחתה), נולדה, כבת חמישית להוריה יחזקאל ורבקה בבין בביוף במאי 1928, בעיר טביליסי שבגרוזיה (אז רוסיה). האב, שהיה חזן שוחט ומוהל עסק במסחר בבדים, פירות יבשים ועצים עם תורקיה ופרס, הכיר את אשתו רבקה באזרבידג'אן הפרסית עת הגיע לקטיף הפירות בבוסתן של אביו. בנם בכורם יצחק בבין היה חבר אלונים, ואחריו נולדו לבני הזוג ילדיהם בוריס, דוד, סוניה ובן הזקונים אלישע.
בהיותה כבת עשר, עברה המשפחה לפרס עקב פרעות שהתחוללו בעיר מגוריהם והלאמת רכושם ע"י השלטון הרוסי. עד אז דיברו בבית ארמית חדשה וגם רוסית וגרוזינית.
בפרס למדה שושנה בבית ספר ממשלתי בו למדו בנים ובנות מכל הדתות. שם רכשה גם את השפה הפרסית. לדבריה, סבלה שושנה מהצקות הבנים בבית הספר, עקב היותה ילדה יהודיה, אך ידעה גם להחזיר למציקים מכות. בחופשות מבית הספר למדה שושנה מבת דודתה שהייתה אשת מקצוע – תפירה וריקמה. עם סיום ביה"ס למדה תפירה מקצועית ובשעות הערב צרפתית.
שנות מלחמת העולם השניה בפרס היו קשות. האב יחזקאל נרצח באחד ממסעות המסחר שלו והאח בוריס מת ממחלה. בתום המלחמה הגיעו לפרס פליטים רבים מאירופה, דבר שהביא לתודעה ציונית ולרצון לעלות ארצה. בפרס שררו באותם ימים רעב קשה ואבטלה. כרבים מצעירי הקהילה היהודית, הצטרפה שושנה לתנועת "החלוץ". כאן פגשה את מי ששימש כשליח בזהות בדויה של סוחר עיראקי, אהרון כהן – שהיה לבן זוגה וכעבור זמן קצר נישאו השניים. במחנות ההכשרה של התנועה לימדה שושנה את הבנות הצעירות תפירה ומלאכת יד. תודות לנישואיה, הייתה שושנה מבין ראשוני העולים מפרס ארצה ובשנת 1947 הצטרפה לקיבוץ רביבים בו אהרון היה כבר חבר.
עם הגיעה ארצה פגשה לראשונה את משפחתו של אהרון בירושלים ויצרה אתם קשרים חמים ובעיקר עם ויקטוריה גיסתה.
ברביבים (ביר עסלוג') עבדה שושנה במפעל לשימורי דגים כ"טועמת". היא אהבה מאוד את החיים ברביבים אך עם פרוץ מלחמת השחרור נאלצה לעזוב את רביבים וכשהיא נושאת את חזי בן שמונה ימים, הצטרפה לאלונים ביחד עם קבוצת "החברים מרביבים". כאן נולדו מיכל ורם.
במשך השנים סייעה רבות בקליטת בני משפחתה שעלו מפרס. את אמה הביאה לחיות באלונים.
באלונים עבדה תחילה כמטפלת בבתי ילדים אך עד מהרה נודעה מומחיותה בתפירה והיא הצטרפה לצוות המתפרה. כאן עבדה, משך שנים רבות, ותפרה לנשות אלונים שמלות ומלבושים לפי הזמנה.
תפירת תחפושות לילדים לפי בקשת הוריהם הביאה את שושנה להקים את מחסן התחפושות, כשהיא מוסיפה לו בכל שנה בפורים תחפושות נוספות מעשה ידיה.
מתוך אהבתה לטייל ברחבי הארץ, הצטרפה לחוג לידיעת הארץ של המועצה, בו היתה פעילה.
שושנה זכתה בחייה ליהנות מששת נכדיה וארבעת ניניה.
בערוב חייה התמודדה שושנה עם מחלתה.
נוחי בשלום על משכבך. יהי זכרך ברוך.
פרידה מאימא שלי .
למען האמת אימא – אני לא נפרד ממך , בטח שלא כל כך מהר .
אבל אני כן רוצה לתאר בפנייך את הרושם העז שהשאירה בי תמיד התכונה הכי בולטת שלך !
אין לי שום מושג מאיפה הבאת כמויות כאלה של אופטימיות ואמונה בחיים כפי שהיו לך .
גילי פנחסי אמר לי פעם שזאת ככל הנראה התגובה להיותך יתומה מגיל כה צעיר. מי יודע ?
עוד כשהיינו ילדים אני זוכר אותך אומרת לנו "לא בוכים על חלב שנשפך", וגם "זה מה יש ועם זה נסתדר וננצח".
האופטימיות הבלתי נלאית שלך, והאמונה שלך שבסוף הכל תמיד יסתדר ויהיה טוב יותר – השאירו אותי תמיד נרגש מאד עם לחלוחית בעיניים.
אני נזכר בכל הפעמים שלקחתי אותך בכיסא הגלגלים שלך לטיול בשבילי הקיבוץ, לא היה אחד שלא עצר ושאל לשלומך , ואת עונה בשיא הטבעיות : "משתפר" , וגם "היום יותר טוב" .
ואכן היית משוכנעת לחלוטין שגם אם את משותקת בכיסא גלגלים, עדיין הכל בסדר, והמצב משתפר ויהיה טוב יותר.
עד יומך האחרון האמנת, והיית בטוחה באמת ובתמים, שעם עוד קצת מאמץ ועבודה קשה – את עוד תקומי מהכיסא ותשובי ללכת כבעבר.
אפילו בשבת האחרונה, כשמצבך הורע, ולקחנו אותך למיון בעפולה.
עמדתי ליד מיטתך, ליטפתי את פניך, וכששאלתי מה שלומך, פתחת לרגע את עינייך, ומילמלת בקושי רב "עכשיו יותר טוב".
אימא – אני נרגש ואסיר תודה לאין קץ, על החיים לצידך , ועל המתנה הנפלאה שהשארת לנו !
אני גאה עד עמקי נשמתי להיות בנך, ואני מצדיע לך , אימא שלי . רם כהן
אמא אמא, השמש זורחת לך אמא
לאורה אומר לך אמא – את איתי, את איתי.
גם אם הלכת היום ממני,
הן תדעי כי תמיד היית מלכתי.
כי היית לי אם, מדריכה ומורה,
כי היית "נמרת ערבות" שלי, הנלחמת ומשמשת לי דוגמה.
אמא, בספר התורה של אבא שלך יחזקאל בביוף,
מצאתי רשום : ביום זה 19 למאי 1928 נולדה ביתי רוזה
והיום, אני יחזקאל כהן הנכד של יחזקאל בביוף ,
רושם על ספר התורה שבליבי : ביום זה 3 לדצמבר 2017
נפטרה רוזה בביוף היא שושנה כהן – האמא שלי .
אמא, את היית השושנה שלי, שושנת חיי, משוש ימי.
את היית, השושן האדום של אהבה ונתינה,
את היית, השושן הלבן של יופי ותום,
את היית, השושן הצחור של לב טהור.
אזכור אותך לעד שושנת פלאים שלי,
אזכור אותך תמיד אמא יקרה שלי
חזי
אמא
אמא שלי
היא היתה והיא הווה והיא תהיה.
כל כולי – ממנה בא ואליה חוזר.
אשה קטנה, עדינה ויפיפיה, תמיד שמחה ואופטימית! ובתוכה אישיות חזקה ואדירה.
אשה אוהבת וחמה. הקבלה ויכולת ההכלה שלה אותי – עם שגעונותי וקשיי – יצקו בי בטחון ואמונה בעולם הסובב אותי.
מאי מתי אני זוכרת את אמא שלי? מאי פעם, אי שם בפעוטון, אולי בשעת אחה״צ כשאני ליד הסורגים, מחכה מצפה בכליון עינים ובמתח… ואז השריקה… השריקה שלנו, השריקה שמבשרת את הגאולה, את החיבוק העוטף המגן המחזיר אותי לחייק אמא. והחיבוק הזה נהיה לחיבוק אימהי מתמיד. אינסופי.
שאלתי פעם – למה את לא כותבת לנו ברכות? למה רק אבא? והיא ברכותה: ״אין לי שפה לכתוב בה. נולדתי גדלתי בארמית. ברחוב שמעתי גרוזינית. בגן ובכתה א למדתי דיברתי רוסית. בגיל 9 עברתי לדבר פרסית ובגיל 18 אבא שלך הכריח אותי לדבר רק עיברית״.
אז היא לא כתבה לנו לא ברכות ולא מכתבים. אבל היתה נחרצת ונחושה להביא אותנו ללמידה ולהצלחה. אחרי התאונה שהיתה לי בגיל 11 היא התעקשה עם המוסדות שיתנו לי מורה פרטית לבית החולים. בעצמה אימנה אותי לעלות ולרדת במדרגות עם הקביים. לא תמיד עמדתי בדרישות שלה. יש ובכיתי או זעקתי ״אלוהים״. והיא בשלוותה: ״אלוהים לא יעזור לך אם לא תעזרי לעצמך״.
ברגעי יאוש היתה שבה ואומרת לי ״תזכרי תמיד שיש שמש מאחורי העננים״.
אמא לא זכתה ללימודים מסודרים, ובכל זאת מגיעים לה ציונים גבוהים באהבת האדם שבה! ביכולת הנתינה והעזרה שידעה למי לתת! אבא לא פעם העיר לה על שנותנת עוזרת יותר מידי, והיא בנחישותה: ״אני שמחה שאני יכולה לעזור להם ולא זקוקה לעזרתם״.
חוכמת החיים והפשטות שלה הניבו עוד הרבה אימרות. אחת אני מקדישה לנכדיה – יניב שלומית דלית עידו נועם ורונן – ״תגידי תודה על מה שיש לך ועל מה שאין לך״.
כן אמא אני אסירת תודה על היש ועל האין. ואת אמא – את לא אין! את קיימת והווה ותהייי לעד עימנו. אני רוצה לסיים ב״אוהבת אותך אמא״ אבל בפעם האחרונה שאמרתי לך זאת אמרת: ״לא צריך להצהיר את זה״…
בשמך אמא: תודה לחוזליטו שאהבת. תודה לכל האנשים באלונים שעמדו לצידך ועזרו לך ולנו.
שלך תמיד – מיכל.
