(07/11/1924 – 19/12/2013)
תמר נולדה בדגניה, בת שניה להוריה רבקה וברוך ליס. אחות לדודיק, מוטי, מיכה, ושפרה.
הוריה אנשי העלייה השלישית, עסקו בחקלאות ובהוראה היו מוותיקי דגניה. תמר שהייתה מהמחזורים הראשונים שנולדו בה, התחנכה במסגרת החינוך המשותף בדגניה.
הוריה לאחר שעלו לארץ העלו את בני משפחתם בהם הוריהם ואחיהם וכך זכתה תמר להכיר מקרוב את סביה סבותיה ובני הדודים הרבים שהיו לה.
כמו רבים מבני גילה, התגייסה תמר לאחר סיום בית הספר להגנה ושרתה מספר שנים.
ב-1942 הכירה תמר את מולה בעת ששרת במסגרת הפלמ"ח בקבוצת כנרת.
במהלך שנות המאבק להקמת המדינה ליוותה תמר את מולה לאורך כל שנות שירותו בפלמ"ח וב-1946 נישאו.
במלחמת השחרור עוד טרם הכרזת המדינה, נולד גידי. לאחר חודש וחצי עם פלישת הצבא הסורי לעמק הירדן, פונו הנשים והילדים מדגניה לחיפה ושהו בה כחצי שנה.
אחד מזיכרונותיה של תמר – נשיאת גידי על ידיה בהליכה רגלית מדגניה לאלומות במסגרת פינוי הילדים.
3 ימים לאחר הגיעם לחיפה, התבשרה תמר על נפילת אחיה הבכור דודיק בקרב על צמח, במסגרת שירותו, בהגנה על יישובי העמק. דודיק השאיר אחריו אישה ובת בת 6 חודשים, רוני. רוני גדלה בשנתיים הראשונות שאחרי המלחמה בדגניה אצל הסבא והסבתא.
לאחר סיום מלחמת השחרור, המשיך מולה בשרות בצה"ל במשך שנתיים, ועם שחרורו חזר לדגניה.
ב-1951 נולד בדגניה יפתח.
לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד ובאלונים, בסוף שנת 1952, הגיעה המשפחה לאלונים.
המעבר לאלונים היה קשה מאד עבור תמר, בעיקר המעבר מקיבוץ שבו תמיד הייתה לינה משפחתית לקיבוץ עם לינה משותפת. הקרבה זו ליוותה אותה במשך כל חייה.
בשל כך הייתה מהתומכים הראשיים למעבר ללינה משפחתית באלונים.
למרות קשיי הקליטה, התערו תמר ומולה בחיים המלאים של אלונים.
במבצע סיני ב-1956 נפל אחיה הצעיר, מיכה. זאת הייתה מכה שממנה לא התאוששה המשפחה. מספר חודשים לאחר מכן בקיץ 1957 נפטרה רבקה אמה, משברון לב.
לאחר האסונות שפקדו את המשפחה, תמר ומולה חיו תקופות מסוימות בדגניה ובאלונים, לתמיכה באביה של תמר. ב-1960 נולד ינון.
בתחילת דרכה באלונים עבדה תמר בבתי ילדים ולאחר מספר שנים יצאה ללימודי הוראה בסמינר אורנים. עם סיום הלימודים עבדה כמחנכת בכיתת רימון, בבית הספר המקומי באלונים.
עם התחלת הפעלתו של האולפן, נמנתה תמר עם צוות המורים וההנהלה בו.
במשך מספר שנים ריכזה את חדר האוכל, מתוך תחושת שליחות ורצון להפכו לבית מזמין ונעים, מעבר להיותו חדר אכילה.
במשך שנים רבות עבדה תמר בהנהלת החשבונות, בקשרים עם גורמי חוץ, רישום עבודה, הנהלת התקציב, ועוד. לאחר פטירתו של מולה נרתמה תמר לפעילות במסגרת הציבורית באלונים ובמשך 3 שנים ריכזה את העשייה במועדון הוותיקים וכן הייתה פעילה במסגרות אזוריות של גיל הזהב.
במשך שנים רבות היה מולה מגויס לפעילויות שונות מחוץ לאלונים ותמר נשאה בעול גידול הילדים ואחזקת הבית המשפחתי, ותמיכה בעשייתו של מולה בכל השנים האלה.
וזאת בנוסף למילוי כל חובותיה בעבודה, בגיוסים ובתמיכה באביה הקשיש בדגניה.
ב-1966 התגייס גידי לצבא ואחריו יפתח וינון. הבנים שרתו ביחידות לוחמות בכל המלחמות מאז מלחמת ששת הימים ותמר ליוותה אותם לאורך כל הדרך כשצל השכול המשפחתי מלווה אותה לאורך התקופות.
תמר השאירה אחריה משפחה גדולה וענפה.
הבנים יפתח וגידי החיים באלונים וינון החי בדנמרק, עם משפחתו.
לתמר 13 נכדים, ו-8 נינים, שזכו להכיר סבתא נפלאה.
אחותה שפרה תבדל לחיים ארוכים, החיה ברמת גן.
נוחי על משכבך בשלום.
אמא
אדם הוא תבנית נוף מולדתו.
אדם נושא עמו זיכרונם של יקיריו ואנשים שליוו אותו במהלך חייו.
ניתן לתאר את תמצית חייך בשני שירים של המשוררת האהובה עלייך ועל אבא – רחל. "שי" – השיר של רחל מתאר את נופה ואווירתה של פינת האלוהים המיוחדת שבה נולדת וגדלת, דגניה, על שפת הירדן והכנרת. השיר "מתי" מתאר את החותם שמשאירים בך יקיריך ואוהביך. חייך עוצבו משני מקורות אלה.
כל חייך הזינו אותך השורשים שלך בדגניה ותמיד ראית בה את ביתך. בספרו "לתת ולקבל" מתאר אבא את זיקתך ואהבתך לדגניה. "לתמר המעבר מדגניה לאלונים, היה קשה במיוחד. אם יעירו אותה משנתה באמצע הלילה גם היום ויאמרו לה "חוזרים לדגניה", היא תקום מיד ותלך לדגניה".
האהבה שלך ושל אבא שניצתה לפני 70 שנה "בין דגניה לכנרת" , הביאה אתכם לפני יותר מ 60 שנה לאלונים. כמו שנאמר הלכת שבי אחריו. על אף הקשיים הרבים בקליטה באלונים והצורך להתרגל למסגרות שונות וחדשות ובעיקר למוסד הלינה המשותפת, הצלחת להתערות באלונים והפכתם את ואבא ובהמשך גם אנחנו הבנים, לחלק בלתי נפרד מנופה של אלונים. חיית באלונים חיים שלמים ופעילים אך לעולם לא שכחת את השורשים בדגניה.
הורייך רבקה וברוך ליס, מחלוצי העלייה השלישית ומוותיקי דגניה. אנשי עבודה במלוא מובן המילה. החינוך שספגת בבית ההורים והוקנה לך בקיבוץ, קידש את ערך העבודה, ערך האמונה באדם, הצניעות ,ההסתפקות במועט עד כדי סגפנות. ערכים אלה ליוו אותך בכל תחנות חייך.
השכול שידעה משפחת ליס, נפילתו של אחיך הבכור דודיק במלחמת השחרור בקרבות על דגניה ועמק הירדן, נפילתו של אחיך הצעיר מיכה בקרבות מבצע סיני, מותה משברון לב של אמך רבקה מיד אחרי נפילתו של מיכה, צרבו בך ובכל המשפחה חותם אותו נשאתם כל חייכם.
60 שנות חיים משותפים עם אבא, כבת זוג מלווה ותומכת הפגישו אותך עם מעגלים נוספים של חברים וידידים. לאנשי הפלמ"ח, לחברים מהקיבוץ והתנועה, לאנשי המשמר האזרחי, המועצה האזורית ועוד רבים, רבים וטובים, היה הבית שלכם אבן שואבת. את בצניעות ובשקט שכה אפיינו אותך, ידעת לטפח ולשמר אותו. אחרי לכתו של אבא, המשיך הבית שלך להיות מרכז המשפחה לנו הבנים והכלות, שלושה עשר נכדים ושמונה נינים.
אנו נזכור אותך קודם כל כאימא וסבתא אוהבת ודואגת. נזכור אותך כרעיה ובת זוג תומכת תמיד לצדו של אבא. נזכור אותך כאשה יפה, אישה ישרה ומאמינה באנשים לפעמים עד כדי נאיביות ( אולי כי היית בת קיבוץ שכל חייה חיה רק בקיבוץ ).
החודשים האחרונים היו לך ולנו קשים מנשוא. במשך שנים העברת לנו מסר לפיו החיים ראוי שיסתיימו בכבוד. במצבים מסוימים אין טעם למשוך את החיים. "מה התכלית" של חיים כאלה חזרת ואמרת לנו לא פעם. אנו מתנצלים בפנייך על כי קצרה ידנו מלהקל ולסיים את סבלך. עשינו כמיטב יכולתנו.
בסיום ברצוננו להודות בשמך ובשמנו לרבים, רבים שדאגו לשלומך ועזרו לנו. תודה מיוחדת לג'קי ולציפי שגיא שטיפלו בך במסירות אין קץ במשך קרוב לשנתיים. תודה לצוות בית הדורות על הטיפול המסור והיחס הטוב לו זכית וזכינו אנו בחודשים האחרונים.
נוחי בשלום אמא ליד אבא. האיש שהיה אהבת חייך.
הבנים
גידי, יפתח וינון
סבתא –
קשה לתאר במילים את מכלול הדברים שהיית בשבילנו. אישה אלגנטית ויפה. תמיד מסודרת, אישה חזקה וגאה. גאה בשורשיה, גאה בבעלה וגאה במשפחתה.
לא היית סבתא של סירים וחיבוקים, אבל תמיד הבית מלא בכל טוב ותמיד דאגת לשלומנו. לא ידעת לבשל אבל תמיד היה מינון מדויק של שקדים וצימוקים על השולחן ולעוגת הגבינה המיוחדת שלך לא היו מתחרים.
הפדנטיות והסדר, העברית התקנית ותיקון ההגייה, דגשים נכונים ואותיות "איתן". "הנח לו" וגלידה הם ביטויים ומילים שילכו עם כל אחד מאתנו.
העמידה שלך ללא תנאי ובכל מצב לצדו של סבא או לצד כל אחד מבני המשפחה. היכולת לעמוד זקופה ( בתסרוקת מושלמת ) ולקבל את החיים על כל הטוב והרע שבהם. פשוט להמשיך, להמשיך בדרך שלך ישרה, ישירה וצודקת.
הבית שלך תמיד היה פתוח "רק תבואו" היית אומרת. ואנחנו היינו מוצאים בו "מקלט" מבתי הילדים ופשוט "בורחים" אליך. הבית תמיד היה מסודר, הכל מונח במקומו, אפילו השטיח היה זוכה לתסרוקת. ובסוף הביקור תמיד חתמת בליל מנוחה (כי לילה לא יכול להיות טוב בלי מנוחה).
השנים האחרונות לא היטיבו אתך. היה לך קשה עם הרעיון שדברים כבר לא כל כך בשליטתך. את שרגילה לספוג את הכל, לעמוד מול החיים, לשמור פסון ולהחזיק את זה בפנים, היית צריכה קצת לוותר, קצת להוציא ולשחרר. פתאום התסרוקת כבר לא היתה מושלמת. לנו זה לא שינה אבל אותך זה שיגע.
אנחנו נפרדים ממך היום, אבל את טבועה בחלקים משמעותיים מחיינו. רוצים להגיד לך תודה. מקווים שאת סופסוף נחה, סופסוף משחררת ושבאמת הפסקת לדאוג לנו.
היי שלום סבתא – בשם כל שלושה עשר נכדיך ושמונת נינייך.
מתי/רחל
הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד
לא ינעץ המות סכינו החד.
במפנה הדרך, בערוב היום
יקיפוני חרש, ילווני דום.
ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד
רק אשר אבד לי – קנייני לעד.
דברי רינה תדמור על הקבר
כמה מילים , הפעם לתמר, תמר שלנו, לתמר ליס כהן.
שנים הוספנו לשם תמר את מה שתאר מציאות קיימת ואהובה- " תמר של מולה".
פעם שאלתי את תמר: איך את, בת דגניה א' או כפי שלובה ( אמו של מולה ) הוסיפה לשמך את שם התואר " תמר שמן זית זך מדגניה א', איך התקשרת למולה, סתם אחד ממחלקת פלמ"ח שהיתה בכנרת בבסיס של מחנה עבודה ואימונים. הסיפור של תמר היה מרתק, כנערה היא מספרת סודרתי לעבוד בלילה בשמירה במטע שלנו. הסתובבתי בשבילי המטע וראיתי מישהו מושיט יד כדי לקטוף פרי מאחד העצים במטע. תפסתי אותו ביד ומנעתי ממנו לבצע את זממו. התברר שהוא אחד הפלמחניקים מהמחלקה בכנרת. הוא היה המום שסתם נערה מדגניה א' תפסה אותו על חם אבל מאז ידה היתה בידו. עד היום אני נהנית להזכר בסיפור " מעשה גבורה" זה ותוצאותיו.
ןשוב לתמר שלנו – תמר של המשפחה האוהבת, הבנים והכלות הנכדים והנכדות ושל הנינים – כן ירבו!
תמר של הליסים מדגניה א' – אמא ואבא – הורים שכולים אחים ואחות ומשפחה אוהבת.
תמר, של תלמידיה בביה"ס באלונים. תמר שידעה להעניק להם ידע ויכולת להתמודד עם קשיים ולזכות בהצלחות. תמר שנדמה לי כמעט חבר או חברה שלא זכו לשמוע להערותיה , מיידית על טעות או שגיאה לשונית. תמר של יכולת לעסוק ולהנות ממגוון רב של מלאכות יד. תמר שתמיד ובכל שעה ובכל זמן היה על שולחנה כלי מלא בתקרובת של פירות מיובשים שיהיה ! אולי מישהו יכנס ויהנה מהצימוקים.
תמר שתמיד , תמיד לכל פעילות , מפגשי רעים, הרצאה או מופע, היתה לבושה טיפ טופ . אי אפשר היה להפתיע אותה, תמיד פרפקט.
ותמר שאהבה ספר. לעיתים היה אכפת לה שאינה עומדת בקצב הקריאה של ידידיה , הוסיפה ואמרה אני קוראת לאט כל מילה ונהנית.
אהבנו ועדיין אוהבים וזוכרים את תמר שלנו, של כולנו.
יהי זכרך ברוך,
