(24/06/1924 – 13/10/2003)
יעקובה נולד בירושלים בן בכור אחד עשר אחים ואחיות, להוריו ציפורה ומשה.
יעקובה היה חניך הנוער העובד ובמסגרת זו יצא בהיותו בן 16 להכשרה לקבוצת כנרת. לימים יתאר יעקובה את תרומתה של שנה זו לבגרותו, לעיצוב אופיו ולהמשך דרכו בחיים.
בן 17 התגייס לפלוגה א' של הפלמ"ח וממנה היה בין ראשוני המגויסים למחלקה הערבית עם הקמתה.
עם המחלקה הערבים שהתמקמה באלונים, הגיע אלינו גם יעקובה.
מראשית קרבות מלחמת השחרור ועד סיום המלחמה לחם בארץ ומעבר לקווי האויב.
ב-1948 צורף למגיני שיירה שעלתה לירושלים במטרה להפרד מהוריו לפני צאתו לשליחות מודיעינית מעבר לגבול. תחת אש נחלץ לעזרת שתי משאיות שנפגעו והוא וחבריו נותרו לידן ומנעו את ביזת המשאיות, עד לבוא תגבורת שחלצה אותם ואת המשאיות.
ב-1953 נישא יעקובה למירה ונולדו הילדים נגה, רותם ורז.
עם חזרתו לאלונים נשלח יעקובה ללמוד הוראה בסמינר אורנים, ומאז במשך שנים שימש מורה ומחנך אהוב על תלמידיו, חניכיו שזכו לשמוע ממנו רבות על הצומח והחי באלונים.
ב-1965 גוייס יעקובה שוב לפעילות מודיעינית במסגרת המוסד ושהה תקופות ארוכות מחוץ לגבולות המדינה.
במשך 10 שנים, אחרי מלחמת ששת הימים פעל במסגרת השב"כ.
כששוחרר מהשרות חזר לאלונים ושימש מזכיר פנים. חברים רבים מצאו אצלו אוזן קשבת. הוא חינך וחתר ל"גאוות יחידה", לשמירת הנוף באלונים, לאיכות הסביבה, לחידושים ולביסוס הקיים – כל אלה היו בראש מעייניו.
יעקובה שבמשך שנים עשה בחשאי מעל ומעבר לבטחון ישראל, המשיך את חייו בביתו באלונים, עובד בנוי הרבה מעל גיל הפנסיה, תמיד צעיר מכפי גילו.
הבית שהקים עם מירה היה פתוח לקליטת ילדי חוץ ואימוצם.
מאור פנים היה שמור עמו לכל אדם, ובמיוחד לכל ילד.
