(01/01/1918 – 29/04/2017)
אורי כהן נולד בשם אריך, להוריו ג'יימס ואלזה
ב–1.1.1918, כבן רביעי מבין 5 ילדים. הוא נולד בהמבורג, למשפחה אמידה. בגיל שנתיים עברה המשפחה לברלין. בגיל 6 התייתם מאימו. באותה תקופה היה מיתון כבד בגרמניה והמשפחה איבדה את נכסיה. בשל הקשיים, עבר אורי אל בית דודתו, מרוחק ממשפחתו. למרות האהבה שהם הרעיפו עליו, הוא חזר לאחר שנה וחצי אל בית אבא.
כשהיה בן 15 עלו הנאצים לשלטון. בערב פסח 1933 התפרצו אנשי אס. אס. לחפש את אבא שלו, שלמרבה המזל לא היה בבית. באותו רגע היה לאורי ברור שהוא לא נשאר בגרמניה. כשהיה בן 17 הצטרף, דרך תנועת הנוער, להכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל, כנגד דעתם של כל בני משפחתו.
ההכשרה התקיימה בשלזיה, שם למד גננות וציונות. לאחר שנה וחצי עברה הקבוצה לדנמרק, שם עבד אצל איכר בכל תחומי החקלאות – חליבה, חריש, זריעה ועוד. בדנמרק יצרה קבוצת ההכשרה קשר עם קיבוץ אלונים, ובפברואר 1938 עלה אורי לקיבוץ, שנקרא אז "קבוצת הרועים", ונמצא בשייך אבריק. הוא זכר באהבה את התקופה הזו, של עבודה קשה מבוקר עד ערב, תנאים קשים, והרבה שמחה וריקודים עד השעות הקטנות של הלילה. באותה תקופה החל הרומן שלו עם כלבים והוא אימץ את פועה הראשונה.
מגיל 20 חי אורי באלונים. הוא עבד כרועה צאן, אחר-כך בעגלוניה שהפכה למפעל ידיות, ואז ב"ניצב", מפעל לצעצועי עץ. בהמשך עבד אורי שנים רבות באלום, והיה ממעצבי הידיות הייחודיות שיוצרו במפעל.
ב-1948 הכיר אורי את אהבת חייו – חנה, והם בנו בית יפה בקיבוץ, עם 3 ילדים – יעל, חגי ונורית, 9 נכדים, ודור נינים גדל והולך.
במשך השנים עסק אורי ביצירה בתחומים שונים: חריטת כלי עץ, ציור ופיסול. במסגרת תחביב זה העביר חוגים לילדי הקיבוץ עד הגיעו לגיל 87. אורי המשיך לעסוק באומנות עוד שנים אחר כך.
בשנים האחרונות הלך אורי ודעך. ברגישות שלו הוא קרא לכלבתו האחרונה פועה, כי ידע שמעגל חייו הולך ונסגר. עד יומו האחרון זכה לטייל בשבילי הקיבוץ, וסביבו האדמה והעצים שאהב כל כך.
אורי הלך לעולמו בגיל 99, במיטתו ובביתו, ממש כפי שביקש לעצמו.
יהי זכרו ברוך.
אבא שלי לובש גוף קטן מימדים וחזק
הליכותיו עדינות ועוצמתו רכה
אבא- רגליו נטועות באדמת אלונים
ידיו עושות בחומר
ונפשו כּמֵהה אל הנפלא
טוּב ליבו מגיע עד עיניו הכחולות, עד חיוכו
ונוֹגהֵ סביב לו
כאילו מחזיר לעולם את שקיבל
איש פשוט
ורוחו חופשיה ונהדרת
ואין לה סוף.
נורית
אבא,
מתנה קיבלנו ממך. שנים ארוכות של אהבה.
וצר כל כך, גם אתה מוכרח לפרוש כנפיים ולעוף.
איש צנוע היית. לא הילכת בגדולות
אבל – הפרחים תמיד פרחו תחת ידיך
היער חיבק את צעדיך
חיות הקשיבו, דיברו איתך כבשיח אנושי
ילדים התמגנטו
בוגרים התאהבו
מה היה בה, בפשטות שלך?
במעט מילים – אמרת הכל
בקווי מכחול ספורים –
חיברת טבע ויופי ועצב
בעץ הרך, או באבן הקשה
מצאת אהבה
וזרימה של החיים.
אבא
האדמה מחבקת אותך. גם היום.
היא, ואנחנו, וכל מי שזכה לגדול לצידך,
וגם ממקום בו רואים רחוק, רואים שקוף,
מקום בו אין מילים, ואין גוף,
תמיד תהיה
חלק בלתי נפרד
ויקר
אשר בנו.
חגי
אורי הדוד שלי
הדוד הזה שכל כך אהבתי לבוא אליו הביתה כשהיינו ילדים
הדוד הזה עם ידי האמן ונפש האמן
הדוד הזה עם החיוך הקצת עקום אבל עם לב מאד ישר
הדוד הזה עם הסקרנות הילדית הבלתי נגמרת
הדוד עם הסבלנות הנצחית
הדוד שלי שנותן מקום נרחב לכל אחד,
מתעניין, שואל, יודע מה קורה עם כל נכד, ומקבל מהם אהבה בכמויות.
אורי, גידלת ילדים לתפארת
והם נשאו אותך על כפיים בזקנתך
בחום, ברוך, ובאהבה אין קץ
עם המון כבוד והערכה.
נדמה שלא יכולת לבקש יותר מזה
נוח על משכבך בשלום
עפרה
