ירדני גבריאלה

(02/11/1924 – 20/12/2016)

אמא שלנו, גבריאלה ירדני נולדה ביום 2.11.1924 בדיוק 7 שנים לאחר הצהרת בלפור להוריה גד (קרל) ויעל (יולן) שפרלינג בעיר בודפסט. שם עברו שנות ילדותה הראשונות.

כמו רוב בני דורה היא נולדה בתקופה מעניינת ליהודים ולאירופים כמאמר הקללה הסינית. עם בני משפחתה היא עברה לטרנסילבניה ושם סיימה את בית הספר העממי. בעקבות ההגבלות על היהודים ברומניה המשיכה את לימודיה בצרפת ואחר כך בבית ספר צרפתי בבוקרסט.

אביה היה מנהל בנק וציוני מנעוריו. הוא העלה את המשפחה ארצה בסוף 1940 . בהיותם נתיני ארץ אויב נתקלו בקשיים רבים במעבר היבשתי דרך טורקיה, סוריה ולבנון.המשפחה התיישבה בתל אביב ואמא סיימה את לימודיה בגימנסיה בעברית.

לאחר מכן שירתה בפלמ"ח ובין השאר התאמנה עם צעירות דוברות הונגרית נוספות לשליחות באירופה. למזלנו היא שברה את רגלה ולא נשלחה לאימוני צניחה.

בשנים הבאות למדה בסמינר הקיבוצים והגיעה לקיבוץ מעגן שישב אז בחצר כינרת. שם פגשה את צבי שחזר משירות בבריגאדה היהודית באירופה. הם נישאו זמן קצר לאחר פגישתם עם שני עדים בלבד אצל הרב בכנרת.

אני נולדתי בינואר 1948 בטבריה. לפי המסופר אמא נסעה לבית החולים בטרמפ וחזרנו במשוריין , כיוון שהערבים בצמח היו לא רגועים. בזמן מלחמת השחרור התפנינו לחיפה. שנתיים אחרי נולד רפי בשנת השלג הגדול בעמק הירדן (1950).

לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד, עברו הורי עם קבוצת חברים גדולה לבית אורן. גם שם עסקה אמא בחינוך בגן הילדים. לאחר כמה שנים החליטו לעזוב על רקע אי הסכמה עם ההתנהלות החינוכית בקיבוץ. רחלי נולדה בבית אורן (1953) ומיכה בנהלל (1956) בשנת שבתון שלקחו הורי מהתנועה הקיבוצית.

לאלונים הגענו בסוף 1956. משפחה ובה 4 ילדים שהשתלבו בכיתות השונות.

כ-60 שנה עברו על אמא באלונים עד מותה. היא עסקה בעיקר בחינוך. תחילה בחינוך מיוחד בקיבוץ ואחר כך בתחנה לטיפול במשפחה ובילד באורנים. שנים אחדות גם ניהלה את התחנה. משך השנים גם השלימה לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה.

כל חייה, עד לזיקנה הייתה אמא מוזיקאית נלהבת. היא ניגנה בפסנתר עד גיל 87 ואז פסקה לנגן אבל המשיכה להיות מרותקת למוזיקה.

אמא חשה אמפטיה גדולה לחלשים, לחסרי המזל , לדחויים ולאלה שלא השתלבו בחברה. הייתה עובדת סוציאלית בנשמתה. היא סיפרה איך כמעט הסתבכה, כתיירת, עם המשטרה ההונגרית כאשר סייעה לאישה צוענייה בנסיעה עירונית. הילדים והנערים שטיפלה בהם זוכרים לה זאת לטובה . גם סטודנטים ובני מיעוטים שסייעה להם בלימודים ועבודה.

אמא אהבה את אלונים, אם כי המגרעות של המערכת הקיבוצית לא נעלמו ממנה. אני מתנחם בכך שהיא נקברת פה, בבית הקברות היפה של אלונים , קרוב לכמה מבני משפחתינו הקבורים בו.

יהא זכרה ברוך.

רשם: עמוס ירדני, הוקרא באלונים: 21.12.2016

לאימא,

עברו כבר עשרים וארבע שעות מאז קיבלתי את ההודעה על פטירתך. אני מנסה לרכז את מחשבותיי … מה כדאי לכתוב ולאמור.

אתמול במשך שעות רבות עברתי על קובץ הזיכרונות שאת כתבת וערכתי אותם שוב לאחר כמה שנים שלא נגעתי בהם.

ומה? עכשיו אני הקשישה החכמה שבראש הפירמידה וצריכה להגיד מה לעשות? כמו הסיני הזקן? או אולי בדור החדש ממילא הצעירים / והילדים הם אלה שאומרים מה לעשות?

תודה למי שהגיע אם כי אני חושבת שזה מיותר… ואת בטח לא היית רוצה את כל המהומה הזו סביבך.

תמיד כל כך צנועה ומוותרת. רק שלא יטרחו סביבך ושלא יעשו לך טובות. ומי שכן עשה, קיבל מיד בחזרה תשלום הכרת תודה כפל כפליים. ואם היית מחמיצה פנים בזמן הביקור, זה היה מחשש הטרחה שגרמת למבקרים אותך. אם משהו היה טעים לך, היית עושה מחווה של "תטעמי גם", "קחי לך", ואם עיוויתי את פני בהבעת כאב – מיד נדרכת ועשית העווית השתתפות בצער.

כשהגיעו אורחים נדירים יותר מאתנו, האחים, התאמצת עוד קצת והלבשת על עצמך חיוך קל.

סיימת אתמול בגבורה תשע שנות אבדן העצמאות ותלות שהיו כל כך זרים לך. עברת אותם באצילות נפש אם כי כנראה סבלת בכל רגע מכך. כל העובדים, גם ביגור, עוד ציינו שתמיד אמרת תודה כאשר נתנו לך שירות….
בעצם היינו יושבים סביבך פעם בשבוע ומדברים בינינו, מאחר שאת מיעטת לתקשר ככל שחלפו השנים. לפחות זכינו בכך לחדש את הקשר בינינו האחים, שהיה דליל למדי בעבר.

עד הרגע האחרון, היו קטעים שבהם הייתה הבעת פנייך כל כך חכמה שצחקנו שעוד מעט תתאוששי ותתחילי לנהל את בית האבות בעצמך.

ככה זכרנו אותך. דעתנית, בעלת ערכים מוצקים, בלתי מתפשרת עם עוולה ואי צדק, מגינת החלשים בחברה, עוזרת לאחר ככל יכולתה וללא תמורה. מתנזרת מהנאות מיותרות, סגפנית כמעט.

ועדיין, תמיד האנטנות היו דרוכות לראות מי לידך סובל וזקוק לעזרה יותר. אפילו על הציפור בכלוב ריחמת. אז לא הבנתי. היום זה הרבה יותר מובן לי.

והיית צמחונית כל חייך מתוך צער בעלי חיים, הרבה לפני שזה הפך לאפנה.

לאחר שאבא נפטר ולאחר שסיימת לטפל גם באימך, נשארו לך עוד כמה שנים טובות בפנסיה. באותן שנים הכרחת את עצמך להסתגל לכמה הנאות ובמאמץ הכרתי טיפלת בעצמך קצת יותר. בישלת אוכל שטעים לך, צרכת תרבות במנות גדושות ולא חסכת בתחום זה, טיילת כשיכולת והתרועעת עם אנשים שאהבת. סידרת את הדירה הקטנה באהבה ועל פי טעמך. מוקפת בספרים שאהבת, בנגינה על הפסנתר לאחר שנים ארוכות של נתק, עציצים מושקעים ופריטים קטנים מסביב. הצורך לפרק את הדירה כשהבנו שלא תחזרי אליה יותר, היה טראומטי. אפילו נורית שלקחה באהבה חלק מאוסף הספרים הנהדר שלך, נפטרה הרבה לפנייך.

הדמנציה בה לקית בשנים האחרונות הצילה אותך מכאבי הלב שהיו מנת חלקך לאורך השנים… מצוקות שלך שסחבת על עוול שגרמת לאחרים (לפי דעתך..) ומצוקות של אחרים בסביבתך שתמיד העמסת גם כן על עצמך.

לא היית דיכאונית, זה היה דיכאון אידיאולוגי, פילוסופי. השמחה היתה עבודה. ההנאה – השקעה רגשית. ובכל זאת, היית חכמה יותר מכולנו ומשכילה פי מאה.

סיפרת פעם שלפני הלימודים האקדמיים עשית את המבחן הפסיכומטרי וקיבלת מאה, הזמינו אותך למשרד החינוך (עד אז היית בוגרת להוראה של סמינר הקיבוצים). נסעת לירושלים וקיווית שאולי יציעו לך מלגה ללימודים, כי אלונים התקשתה לשלם עליהם. אבל התברר שבמשרד החינוך רק רצו שתתחייבי לעבוד אצלם אחרי הלימודים… ואת בכלל רק חיכית ללמוד עבודה סוציאלית ולחזור לתפקידך בטיפול בתחנה באורנים. עד היום מגיעה אלייך מידי שנה חוברת הרשמה לאוניברסיטת חיפה….

הדמנציה הזו הייתה מבלבלת. אני לא יודעת מה יגידו מדעני מדעי המוח, וברור שיכולת הדיבור נפגעה, אבל אני בטוחה שעד הסוף ההבנות שלך היו עמוקות ורחבות ופילוסופיות יותר מאשר של האדם הממוצע. היית נפש כלואה. ככה הרגשתי, כפי שמתארים אוטיזם כיום.

כאשר היה ערוץ הבעה – אפשר היה להבין את רחשי הלב והם היו מורכבים ומרגשים ונוגעים ללב. רק לפני כשנה וחצי עוד כתבת ליאיר: "אני מעמידה פנים. אני רק עושה את עצמי".

כעת, נוחי לך פה בשלום, בבית הקברות היפה הזה. מביתך, רחלי