(29/09/1945 – 26/03/2020)
שולי נולדה, כבת שניה להוריה מאיר ואהובה בשמחת תורה כ"ב תשרי תש"ו – 29.9.1945. היא ואחותה, תחיה, גדלו בתל אביב. את שירותה הצבאי עשתה בקיריה ואחרי הצבא עבדה כמזכירה ב"תנובה".
באביב 1968 נישאה לאודי טל, בן קיבוץ אלונים, והזוג חי תחילה באלונים כאן נולדה אידמית, ואז עברו לדימונה. שם שימשה שולי כראש הלישכה של ראש העיר דאז, ז'אק אמיר. שם גם נולדו יהב ואילת.
בשנת 1983 הצטרפו לחברות באלונים וב – 1985 נולד צעיר הילדים אילון. באלונים עבדה שולי במספר ענפים: בחינוך, באלגת, כספרנית בביה"ס בכפר יהושע, כמזכירת חברת שפע שניהלה את המטבח באלונים, ובחדר האוכל. בנוסף, הייתה שולי בין חברי צוות וידאו הראשון, שקם באלונים בשנות השמונים, ושימשה שם כמאפרת. בשנים האחרונות, כשיצאה לפנסיה, אירחה שולי בביתה מדי שבועיים תלמידים ממרכז אלון והיא קראה להם "הנכדים שלי". בנוסף, היא שימשה כבוחנת מבוקשת, במרכז אלון, כאשר נזקקו לכך.
שולי בלטה באהבתה הגדולה לארוח אנשים.
כאשר גרו בדימונה, אירחה שולי חיילים לשישי שבת ומשלחות מחו"ל, זאת, בנוסף למשפחה כמובן. רוחב הלב והנדיבות שלה בלטו מאוד בעת שאירחה.
באלונים אירחה תמיד באהבה ובשמחה את האירועים המשפחתיים.
בין תחביביה של שולי היו העציצים ליד ביתה אותם טיפחה באהבה רבה. אהבה לקרוא, אהבה לפתור תשבצים, לאחרונה למדה קולנוע, אך יותר מכל אהבה את משפחתה. היא הייתה גאה בילדיה, מאושרת בנכדיה ואהבה מאוד לספר על נפלאותיהם.
אנו נפרדים היום מאישה טובת לב וצנועה מאוד.
שולי, נוחי בשלום על משכבך ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
אמא שלי – שלנו
עברנו שלושה וחצי שבועות שהגיעו בפתאומיות, ללא התרעה מוקדמת, שלושה וחצי שבועות שאפשרת לי להיות איתך. בכל רגע אפשרת לי לטפל, לתת, לעשות, לחבק ולנשק.
שלושה וחצי שבועות של אתגר, שידעתי מה יהיה בסופו.
שלושה וחצי שבועות של תהליך קצר ואינטנסיבי: הלם, הבנה, הפנמה ושחרור.
אני מודה לך על הזכות להיות בשבילך, על רגעי הנוסטלגיה, השיחות וסגירת המעגלים.
מודה לך שהזכרת לי (לנו), חשיבות משפחה מהי! על הביחד החזק שלנו. מודה לך ומוקירה את כל אשר נתת.
מבטיחה לעשות ככל יכולתי לשמור ולשמר את הביחד שלימדת אותנו והענקת לנו.
אני יודעת שאת נמצאת במקום טוב עם אהובייך. אני יודעת שאת שומרת עלי ועליינו, מרגישה ורואה אותך. תמשיכי להופיע ולתת סימן, זה מחזק ועושה את זה שלם יותר.
נוחי על משכבך בשלום.
יהיה זכרך ברוך אמא אהובה.
אילת
בחודש האחרון קרה דבר שהוא מבחינתי מדהים. לאור המצב שקורה עכשיו בעולם ולאור כל הדברים זכינו ללוות את אמא באופן מאוד אינטנסיבי. כמעט 24 שעות. ובחודש האחרון הזה ראיתי אישה שחפצה בחיים אבל חפצה עוד יותר להשלים את כל מה שהיה חסר. ובאמת, בחודש הזה עברנו איתה תהליך מדהים. התקרבנו כמשפחה, התקרבנו אליה והרגשנו שאנחנו ממש יכולים לעבור איתה וללוות אותה, אני לא נוטה לומר בדרכה האחרונה כי דרכה עוד ממשיכה. וקרו הרבה דברים נפלאים הרבה דברים מעניינים דברים שבראיה אחורה אתה אומר יש כל כך הרבה אהבה באוויר, יש כל כך הרבה שמחה והדברים מסתדרים.
זכיתי להיות עם אמא ברגעים האחרונים שלה וללוות אותה ולתמוך בה ולכם אני רוצה להגיד שהיא באמת באמת עשתה את זה כמו שהיא רצתה. היא רצתה לעשות את זה מהר, בלי הרבה כאב וכך אני מאמין שהיא בחרה לעשות את הדרך. מהיום שבו היא התחילה לחוש ברע ועד אתמול בלילה כשנשמה את נשימתה האחרונה, פניה היו זוהרות. כל הקמטים שעל פניה התפוגגו והיא הייתה נראית צעירה בהרבה. כאילו כל המשקל שאנחנו סוחבים עלינו בחיים, פשוט ירד ממנה והיא יכלה להמשיך בשלווה. ואני בליבי יודע שהיא הולכת עם חברים, שהיא לא לבד. היא טרחה להגיד לי את זה אתמול באחד החלומות. ולכן אני שמח. אני עצוב כי אני לא אפגוש יותר את אותה אישה בשר ודם בשם שולי טל אבל גם מצד שני אני שמח ויש לי תחושת הקלה כי אני יודע שעכשיו מה שהיה רק שולי טל עד לפני רגע וחזר עכשיו הביתה, הפך להיות משהו הרבה יותר רחב וגדול ומלא באור. ואני יודע שהיא שומעת ואני יודע שהיא מקשיבה ואולי גם מנסה עדין להגיד לנו משהו. אם נהיה מספיק קשובים, אולי גם נשמע.
אמא הייתה בן אדם עם לב גדול שלא משנה מה החיים הביאו לה ולא משנה איזה קושי הגיע אליה, הלב שלה, הבית שלה – תמיד נשאר פתוח. כל בן אדם שפגש אותה, אפילו לשעה שעתיים, אמר לי "היא נכנסה אלי ללב, אישה שזוכרים". ואני מאמין שהעוצמה הזאת מורגשת, ואני יודע שאם המצב היה שונה היו פה גם מאות אנשים ואני יודע את זה ואת זה אני אומר לך אמא, הרבה אנשים מברכים אותך. הרבה אנשים שולחים לך אור. היית אהובה על ידי הבריות ואת אף פעם לא לבד. לא עכשיו ולא לעולם.
אילון
הי סבתא,
איך את? איך שם? איפה שאת לא נמצאת? טוב לך? את לבד? אני מקווה שלא…
את חסרה לי. מאוד. אולי לא הראיתי המון אהבה או דאגה מסויימת אבל היא תמיד הייתה שם, גם האהבה וגם הדאגה.
אני לא קולטת את הסיטואציה הזאת. לא קולטת שבין רגע עולם שלם נעלם לו. ראיתי אותך בערך חודש לפני שהגיעה אלי ההודעה. בדיוק כשהתחיל כל עניין הקורונה, כשרק הבינו שמצבך לא טוב. עוד לפני האשפוז הראשון, כשאילון חזר מאיטליה וגילה שירדת המון במשקל ושצבע עורך השתנה. רציתי לחבק אותך אבל לא רציתי להדביק אותך בנגיף, או יותר נכון, את לא רצית להדביק אותי במה שמתחולל אצלך בגוף, רק אם היינו יודעות שזה לא מדבק הייתי נותנת לך חיבוק, אבל הסתפקתי אז במבט חם ואוהב, ונשיקה באוויר לדרך שלום. לא ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאראה אותך. ברגע שנודע לי שיש לך ימים קצובים רציתי לזרוק הכל ולרוץ אלייך, לראות אותך, שאת תוכלי לראות אותי, שאוכל להיפרד ממך כמו שצריך. אמא ביקשה ממני שלא, היא גם טוענת שזה משהו שגם את היית מבקשת. אני לא מתחרטת על כך שלא בחרתי להמרות את פי אמא, אלא עצובה על כך שהמפגש האחרון שלנו היה כל כך רחוק. אבל אני חייבת להסתכל על חצי הכוס המלאה – לפחות ראיתי אותך והספקתי לקבל ממך ביי אחרון…
ברגע שאמא התקשרה אלי (בשיחה הרביעית, אחרי שלא שמעתי את ה-3 הראשונות) כאב לי אבל לא באמת הבנתי את המשמעות, לא הצלחתי להבין, לא רציתי להבין. לא שעכשיו זה שונה… קצת יותר עצובה ומבינה, אך לצערי עדיין אחשוב שיש לי מישהי שאני יכולה לעצור אצלה בדרך, מישהי שתדאג לי לא משנה באיזו שעה אופיע, לא משנה אם בהפתעה או לא, לא משנה אם היית בבית או לא, תמיד היית שם בשבילי, בכל כולך, אני מעריכה את זה ומודה לך על כך.
תמיד אזכור את החופשות האהובות שבילינו דקל ואני בילדותי, הקדשת את עצמך אלינו, במלוא מובן המילה. דאגת מעל ומעבר ולפעמים, שלא בצדק, להגיד לך שזה לא עצבן אותי? זה כן, גם בתור ילדה קטנה, אבל במבט לאחור פעלת מתוך מסירות, דאגה ואהבה, וזאת היית מי שאת, ובזכות האופי הזה הגעת כל-כך רחוק בקרב לבבותיהם של הסובבים אותך. למזלי הספקת להכיר את שגב. היה ערב כל-כך טוב שארחת אותנו, נתת לנו להרגיש כל-כך בנוח, בייחוד לשגב, כאילו היה בעל הבית. תמיד ידעת לא לשפוט אדם שלא לצורך או נדייק, לא לשפוט אותו מולו. תמיד שמת את עצמך בצדכשזה היה קשור לדברים שלא הסכמת איתם "עזבי, זה לא ענייני", אני מתגעגעת לאותו פרצוף שעולה על פנייך בכל פעם שהיית אומרת את אותו משפט, או לאותה כוונה.
אם יש משפט שאף אחד לא יקח אותו ממך (אולי תחיה אבל אתן חולקות בו בגאווה) זה המשפט "אין מה לעשות" או יותר נכון "אין מלעשות".
הגישה שלך לחיים מצד אחד הייתה מעוררת השראה ומצד שני דבר שלא הייתי רוצה בחלק, ולא, אני לא כותבת את זה בחוסר טקט, או בחוסר רגש, אני משקפת את האמת, כמו שהיא, אף אדם לא היה חף מפשע או מעוון בצורה כזאת או אחרת.
אך אם משווים את עוונותיך למעשייך הטובים ולמידותייך הם מתגמדים, ולטעמי כך נמדד אדם טוב, אדם ערכי, אדם עם לב גדול, ככה נמדד אדם.
הלוואי והייתי חולקת איתך כמה מהתכונות הטובות שלך, האבסולוטיות, אני אתגעגע אלייך מאוד. אני כבר מתגעגעת. ועוד לחשוב שיכול להיות מצב שזאת הפעם האחרונה שכף רגלי דורכת בביתך, שבשבילי מהווה ומקיים אותך, משאיר אצלי מעט זיכרון, מעט ממך, כי לשאת את אובדנך אינני יכולה, אינני רוצה.
אבל כמו שמלמדים בצבא, ובחיים – לפעמים צריך לעשות גם דברים שלא אוהבים, אני בטוחה שגם את זה היית אומרת לי את בעצמך.
היי שלום סבתא אהובה, הלוואי ואהיה סבתא כמוך, ואישה כמוך. מקווה שלא נעלמתי לך ושאת עדיין שם בשבילי.
כל-כך אוהבת, כל-כך כאובה ועצובה.
רז, נכדתך הראשונה.
עצוב לי לחשוב שאת אינך.
היינו חברות מאוד טובות הרבה שנים
היינו נפגשות אצלך בבית ואפילו שלא אהבת כל כך לצאת שיכנעתי אותך לצאת איתי לנסיעות לקניות, טיולים של המשק וחוגי סרטים. בילינו נחמד אחת עם השניה.
עזרתי לך לסדר את הגינה שאהבת מאד ואת המסלעה שתמיד היתה פורחת.
כשהייתי נוסעת מחוץ למשק או לחו"ל היית שומרת לי על הכלבה שלי ליצ'י למרות שלא אהבת כל כך כלבים.
קשה לחשוב שאת אינך ולא נשתה יותר קפה ביחד.
שולי היקרה את חסרה לי מאד
נוחי בשלום על משכבך
יהיה זכרך ברוך
שלומית גל
