(01/02/1936 – 13/02/2019)
ציונה חצב ז"ל
נולדה ב – 1.2.1936
נפטרה ב –2.2019. 13
ציונה נולדה ב-1.2.1936 להוריה טובה ויוחנן, בעיר אספהאן שבפרס.
ציונה גדלה בבית רחב ידיים עם כל המשפחה, כמו חמולה, בה גדלו לצדה ילדים רבים.
אל בית הספר היהודי בו למדה, בחברת בני הדודים, הגיעה ברגל.
בשעות אחרי הלימודים היו פעילויות של תנועת החלוץ, בהן לימדו שליחים מהארץ את הנוער עברית ושירי ארץ ישראל.
בשנת 1957 עלו ציונה ושמעון עם גיורא, בכורם, לארץ והגיעו ישר לאלונים.
הפרידה מבני המשפחה שנשארו מאחור הייתה קשה עבורה אך המשפחה דבקה באידיאולוגיה האומרת שכל היהודים בעולם צריכים לחיות במדינת ישראל.
באלונים נולדו יעקובי ז"ל, דינה ז"ל ואייל ייבדל לחיים ארוכים. בשנותיה באלונים עסקה ציונה שנים רבות בטיפול בגיל הרך ובריכוז תחום הרווחה והבריאות.
עם השלמת לימודי עבודה סוציאלית עסקה ציונה במקצועה זה במסגרות שונות, בהן גם ליווי מקצועי ותמיכה רגשית למשפחות שכולות מטעם משרד הביטחון, כשהיא ממשיכה ומשלימה את לימודיה גם לתואר שני.
מעיון בתיקה שבארכיון צצים ועולים דברים שכתבה במשך השנים ל"יומן" של פעם, בהם – פניה לחברים לנהוג בכבוד עם ממלאי תפקידים בקבוץ וכן איחולי חג שמח, גם לאחר שאיבדה שניים מילדיה ואפילו בערב יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (יום קשה במיוחד עבורה מאז אובדנו של יעקובי ז"ל).
בעשרים שנות חייה האחרונות, חוותה ציונה אובדנים כואבים של ילדיה דינה ויעקבי ושל שמעון בעלה זיכרונם לברכה.
בכוחות נפש אדירים, שאפיינו אותה כל כך, המשיכה ציונה בפעילות רבה הן בעבודתה בבית הדורות – מרכז התעסוקה של חברי אלונים הקשישים והן בעיסוק בלתי פוסק בתחומי הייעוץ והגישור השונים, פועל יוצא ממקצועה כעובדת סוציאלית.
בשבת הקרובה הייתה ציונה אמורה להשיק את ספרה "דרך החצב" המספר את סיפור חייה הבלתי יאמן וסיפור משפחתה , שמשך כתיבתו נמשך כהריון – תשעה חודשים. ציונה הייתה נרגשת מאוד לקראת האירוע וטרחה להזמין את כל מי שחשבה כי יידע להעריך זאת, באופן אישי.
ציונה, אמא לביאה, סבתא מופלאה האהובה על ילדיה, כלותיה ונכדיה עד אין קץ.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.
אמא יקרה
הבשורה על גדיעת חייך בתאונה מחרידה הכתה את כולנו אוהבייך, מכרייך ובמשפחה בהלם ובכאב.
קשה להספיד אותך, את שכולך חדורת אמונה במה שיפה וטוב, אופטימית בלי לתת מקום לספק, היית עבור כולנו אור בהיר עם יכולת נתינה ואהבה ללא התנייה.
המלים נכתבות בכאב, כי את הזכרון אף אחד לא יקח מאתנו, אמא שלנו, היית גיבורת היום – יומי בעבור כולנו.
אפשר לתאר אותך בהרבה תכונות נפש שהתברכת בהן.
אני מוקיר במיוחד את האופטימיות שהתעטפת בה כל רגע בחייך.
זה לא דבר של מה בכך, יש לכל אדם אבני דרך מכוננות ומעצבות את מי שהוא במהלך חייו.
אציין כמה אבני דרך מאד משפיעות בעיצוב אופייך כמו שאת מוכרת לכולנו.
הייתי מופתע מאד לקרוא את שלושת העמודים הראשונים בספרך. שאת קיומך היית חייבת לדודה טאוס. בלידתך ואת תינוקת, כיתתה הדודה את רגליה למצוא לך מיינקת בתשלום בין אמהות באיספאן.
אמא יקרה, תינוקות יונקים כשהם חפונים בזרועות שמרחמן שלהן הם נוצרו, והיית צריכה למצוא את מזונך משדי נשים זרות, שהלמות לבן שונה, ריחן שונה, חום גופן שונה.
לא ידעת את מה שחווית כתינוקת, עד שאמך ספרה לך זאת כשנסעת לבקרה באחת הפעמים. מעולם לא ספרת זאת לנו – במשפחה.
גדלת והתפתחת כילדה שבעטה במוסכמות, עם עוז ותעוזה שלא מתיישרים בהתאם למסורה היהודית באיראן.
כנערה ואשה ניחנת ביופי כובש, אך בחרת לשמור את עצמך לאדם אחד, לימים אישך, אבא שלנו.
אבא העניק לך המון יוקרה וכבוד גם מסביבת חייו הציבוריים.
כמי שהתקבע כמנהיג יהדות איראן בין השנים 1960 – 1990, ידע תמיד למקם אותך קרוב אליו בחייכם המשותפים.
השנים חולפות נולדו גם דינה ואייל. אני בן 32 שאלת אותי מה אתה חושב אם אלך ללמוד עבודה סוציאלית. התלהבתי ואמרתי ללא היסוס. זה מתאים לך בול.
היית חסרת השכלה תיכונית, עשית לכן מכינה קדם אקדמאית ובתום שלש שנים של לימודים הוסמכת ע"י וועדה לעסוק בעבודה סוציאלית, כנמצאת מוכשרת להכיל מי שנזקק לסעד נפשי להכוונה ולריפוי פצעיו.
פעם ספרת לי שבפגישת קבוצת עובדות סוציאליות עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הגדיר אתכן כעושות עבודת קודש, בריפוי חוליי החברה, שאף עולות על ריפוי מחלות הגוף.
אבני דרך מאד טעונות שהעיבו על שגרת חייך, אובדנם של דינה בתך-אחותנו, למחלת הסרטן ויעקב בנך אחינו בפיגוע ליד מועצה אזורית בקעות.
את דינה עטפת בכל עוצמת חמלתך לעת מחלתה, לא ידעת את נפשך אם תחלים, אך לא הבעת ספק לסיכויי החלמתה.
אמא שלנו – הקשיבי
יכול אדם לעבור בשער לאחר אסון/משבר ולהתכנס לתוך עצמו כשהוא קמל מבחינה רגשית, וכל הוויתו מתכנסת לקיומו הפיזי בלבד. ויכול אדם לעבור באותו השער ומוצא את עצמו מתוגמל בפרץ חיים הנובע מתוכו, כשאינו נכנע וממשיך לחפש את הסיבות המעניקות משמעות לחייו.
משעברנו את יום השלושים לדינה, עמד אבא וביקש מידידו עשיר מופלג שחי בשוויץ להעמיד קרן על שמה, כיוצרת מלגה לטובת כל מי שנמצא מתאים, לעבוד כפסיכולוג קליני לילדים. דינה שקבלה את התואר השני בתחום זה לאחר מותה, היתה גאה לדעת שקבלת את אמא, את התואר לידייך בטכס מרשים מאד, באחד מאולמות האוניברסיטה.
פעם שניה עמדתם את ואבא לפני אותו שער, עת נהרג יעקבי בפיגוע. חששתי מאד לשלומכם, כי פעם נוספת לאבד ילד מילדיכם, הופכת להיות בחינה אכזרית מנשוא.
אני יודע אמא, זו היית את, שגייסה כוחות פעם נוספת ולקחת את אבא לעבור בשער מתוך אמונה שתתוגמלו משום שאינכם נכנעים.
אמא יקרה, כשאבא נפטר בשיבה טובה, אמרת לי, אינני מבינה ומאמינה בקיום הנשמה לאחר המוות. מה שקובע זה הכאן ועכשיו, כמעניק טעם לחיים.
מעולם לא שכחת את אבא וזכרון אהבתך אותו העניקה לך את היכולת לרקום חווית חיים משותפת ואוהבת עם שמואל.
אמא שלנו, נגדעת באבחה אחת אכזרית ואת אהבת מאד את החיים.
נוחי בשלום אמא, נזכור, נתגעגע ואת מי שהיית ומה שהיית עבור כולנו אוהבייך, מכירייך ומשפחתך, נמשיך להאיר את דרכנו בחיים.
ואם אפשר בקשה אחרונה, ד"ש לדינה יעקבי ואבא.
גיורא
ציונה יקרה ואהובה
פתאום הלכת מאתנו…
אשה אמיצה וחזקה שכמוך.
כשאני חושבת עלייך אני רואה מולי אשה ששרדה כנגד כל הסיכויים עם כוחות בלתי נדלים.
החיים זימנו לך אירועים לא פשוטים, פרידות קשות מנשוא מאוהביך ואת עמדת וללא מילים אמרת " אני לא נשברת".
היתה לך יכולת לראות את הטוב, את הטוב באדם, את הטוב שיש לעולם להציע ולקחת את הטוב הזה ואתו המשכת הלאה.
דואגת ומחבקת את מי שסביבך ודואגת שלא ידאגו לך.
לא פעם יצא לנו לדבר על הילדות שלך בפרס ועל מהלך החיים שלך ואני רוצה לומר לך – אני מעריצה אותך ומעריכה אותך על כך שתמיד התעקשת והסתכלת קדימה, המשכת ללמוד ולהשכיל ולהעניק מהידע שלך ומהיכולת הטיפולית שלך לכל מי שרק ניתן.
אני יודעת שסחבת בלבך עצב גדול ועמוק ועם זאת ראיתי איך את מצליחה לשמוח ולהיות מאושרת מהנכדים האהובים והאוהבים שלך – היית כל כך גאה בכל צעד שעשו. שמחה שזכית ללוות את אייל ואותי בחתונה שלנו וליהנות מאספי מיקה ונטע – הם הרגישו את החיבוק החם שלך ואת הנתינה האין סופית שלך והחזירו צחוק ואהבה.
תחסרי לנו מאד
לנצח נתגעגע
תנוחי ציונה יקרה ואהובה, מגיע לך לנוח
אוהבים אותך מאד
ליאת
ציטוט מספרך שלא זכית להשיק
"לעיתים אני לבד, אך אינני חשה בדידות – כן גם בגיל שמונים ושלוש יש תמיד מקום להתפתחויות חדשות, כיוון שהחיים ממשיכים ושווה להעריך אותם".
