חצב יעקבי

(18/04/1959 – 09/09/2001)

יעקבי חצב בנם של ציונה ושמעון חצב, נולד בי' בניסן תשי"ט ה-18.4.1959
אח לגיורא, דינה ז"ל ואייל.
נהרג בפעולת איבה בצומת אדם בדרכו לעבודה, בכ"א באלול תשס"א ה-9.9.2001.
בילדותו הצטרף להוריו ואחיו בשליחותם באיראן, זמנים בהם זכה לפגוש ולהיות עטוף בבני משפחה רבים שחיו באיראן באותה התקופה.
בשנות בית הספר הצטיין יעקובי בספרות ובספורט, בעיקר בענף כדור המים.
הוא אהב מאד לרקוד ואפשר היה לראות זאת בכל תנועות גופו.
בעת שירותו הצבאי, נפצע פציעה שהותירה אותו לא כשר מבחינה קרבית, מה שהביא אותו ללמוד בקורס מדריכי ספורט, מקצוע בו עסק בעת שירותו.
בתום השרות עבר לקיבוץ רתמים בנגב, בו הקים את הענף התעשייתי של הקיבוץ.
עם שובו לאלונים השתלב בעבודה בתעשייה.
את לימודיו באוניברסיטה עשה בחוג ללימודי ארץ ישראל והדרכת תיירים, שהפך למקור פרנסתו. אהבתו לארץ ניכרה היטב באופן בו הכיר אותה לתיירם אותם הדריך. אותה העביר גם לילדיו.
בעת מחלתה של דינה ז"ל, תמך וליווה יעקובי את אחותו האהובה והנערצת עליו.
הוא הקדיש זמן לשהות לצידה ולעודדה ברגעיה הקשים.
בשנת 1994 נישא יעקובי לאיה רעייתו והזוג התיישב במושב חמרה שבבקעת הירדן.
במושב נולדו הבנים שחר ואלעד. יעקובי היה אב גאה ואוהב את משפחתו שהקים והקדיש את זמנו לילדיו ולאשתו.
עם הירידה בביקוש להדרכת תיירים, עבר יעקובי לעבוד בשירותי הסעות מאורגנות של המועצה האזורית בקעת הירדן.
יעקובי נאלץ להמתין זמן רב לרכב ממוגן ירי בו ייסע, ובינתיים נהג ברכב אותו רכש למטרה זו.
ביום ראשון כ"א באלול תשס"א ה-9.9.2001 כשבועיים אחרי שהחל לעבוד בהסעות, נפתחה על מכוניתו של יעקובי אש מירי מחבלים פלשתינאים בעת שהסיע מורות בכביש הבקעה.
בן 42 היה במותו.
השאיר אחריו הורים, שני אחים, אשה ושני ילדים.

כותבת אמא
היום מאד קשה לי, אין לי עם מי לדבר, אז אני כותבת אליך, לך הרי יש המון זמן ותוכל להקשיב לי. אולי גם תענה לי, מי יודע, אם אני אאמין חזק זה גם יקרה.
קובי שלי, אני מתגעגעת לפגישות שלנו, מתגעגעת לשיחות הטלפון שלנו שתמיד התחילו עם – הי אמאל'ה מה שלומך? ומיד נפסק עם בקשה ש- אמא אני במקום שאיני יכול לדבר אתך, אחזור אלייך.
אבל היו שיחות טלפון שהתארכו והתארכו. על איך ומה הולך בביתך, איך הילדים שלך וכמה הם חכמים, וכמה אתה גאה בהם.
לילה אחד התקשרת בשעה מאוחרת כשחזרת משדה התעופה הביתה וספרת איזו קבוצה מוצלחת היתה הפעם. שהם השאירו כתובות ולקחו ממך מספר טלפון, אלוהים כמה שמחתי והייתי גאה בך ילד שלי.
בזמן המתיחות, כחודש לפני היום הנורא, בלילה התקשרת שאתה חוזר מירושלים ואתה לבד ואתה לובש שכפ"ץ. התגובה הספונטנית שלי היתה, אידיוט צריך כובע פלדה ולא שכפ"ץ. למה אמרתי את זה? איך לא ידעת שהראש צריך להיות מוגן, איך הפקרת את הראש שלך בידי מחבלים? איך לא ידעת שאסור לך להשאיר את איה והילדים וללכת מהעולם הזה? יעקובי, באמת החיים בלעדיך ובלי דינה, קשים מנשוא. אין לך מושג כמה אני מאשימה את עצמי.
שני דברים מכלים לי את הנשמה, הגעגועים אליך ורגשות האשם שאינני יכולה להפרד מהם. אם היתה לי אפשרות לעזור לך לבנות את ביתך בישראל ולא בשטחים, היום הייתי יכולה לדבר אתך ולא לכתוב לך מכתב שמעולם לא אשלח אותו אליך.
איך הפקרתי אותך בידי מחבלים? ילד שלי, אני מתנצלת שהייתי עניה.
תאמין לי יעקובי שלי, לא פעם אני מייחלת למותי ויחד עם זה אינני רוצה להפרד מהחיוך הנפלא של הילדים שלך, מחיבוקם של איה, אייל, גיורא, לירן ורחל.
קובי שלי, הביקורים בחמרה בלעדיך, עושים פצע בנשמה. תראה פרדוקס, אחרי שירו לך בראש, אותנו מסיעים ברכב ממוגן ירי. איזה עוול, איזה חוסר צדק.
קובי שלי, אני בורחת מעצמי, מהבית, מהעבודה ומכל מקום. אינני מסוגלת לדרוך במרפסת של הבית כשאתה לא מנפנף במנגל ולא זז משם עד שאתה בטוח שהדג של איה אכן מוכן ומבושל היטב.
אינני מבינה מאיפה אני שואבת את הכוחות שיש בי, ואולי זה בזכותך, שהבאת לעולם שני בנים כל כך נפלאים. קובי תהיה בטוח שהם בידיים טובות. יש להם את האמא הכי נפלאה בעולם. ילדיך מוקפים בהמון אהבה ומחובקים על ידי משפחה גדולה ודואגת.
קובי שלי, אזכור אותך תמיד עם החיוך המקסים, עם היכולת האדירה להביע רגשות בצורה כל כך אמיתית.
היה שלום ילד שלי, האדם הטוב.

אמא הכואבת את מותך.

כותב אבא
הכל חוזר ומדכא… מדכא…
עתה שבילי אלונים, בהם טיילתי אתך עם העגלה ערב, ערב, הם יתומים בעיני אין בהם שמחה – כי בכל מקום יש אות וסימן ממך.
עם כיסוי הבור ביום הלוויה שוב צעקה ספונטנית… יעקבי אני נשבע לקברך הרענן כי אלווה את בניך הנפלאים שחר ואלעד ולא יחסר להם מאומה וכשיגדלו יזכו ללימודים ברמה גבוהה ולא יחסר להם ולא כלום. אני עומד בזה ואחרי ימשיכו.
ביום לאחר… גויסו כוחות עד מעבר האפשרי בכדי לבקר תכופות את משפחתך הצעירה, השכולה בחמרה.
להפגין שמחה בעת האבל והדיכאון, תובע מאמץ עילאי, לחבק את ילדים ובמיוחד את שחר, ולשחק אתו במשחקים האהובים עליו שעה שעתיים ויותר ולעיתים. בעת הפרידה והנסיעה חזרה הביתה בקולו הדק, המתוק והילדותי מבקש… אל תלכו עכשיו…
הנוהג ימשיך ויימשך ואני קבלתי תמורה מהילד היפה, והחכם אשר דומה לך כמו שתי טיפות מים.
שאלו אותו את מי אתה הכי אוהב, ללא היסוס השיב את סבא שמעון. עייני דמעו שוב. כיביתי את הצעקה בפנים ואמרתי לציונה שחר מחפש את אבא שלו.
יעקובי יקיר נפש שלי בחיים שנאת את השנאה והשנאה רצחה אותך, יהי רצון כי תהיה מעין קורבן המבשר שלום.

אבא

כותבת איה הרעייה
נלקחת מאתנו ב-9.9.2001 בשעה 07:50 יום ראשון בבוקר, הייתי במרחק 5 דקות נסיעה ממך ועדיין לא ידעתי כלום.
ומאותו בוקר השתנו לנו החיים.
אנשים אומרים שהזמן יעשה את שלו, אבל הזמן הוא דבר מאד מטעה.
מצד אחד נראה שעבר הרבה זמן ומצד שני כאילו הכל היה ממש אתמול.
מצד אחד כאילו מתרגלים למצב החדש הזה שנכפה עלינו ומצד שני הגעגועים רק הולכים ומתחזקים כל יום וכל דקה כך שהרבה על הזמן אני עדיין לא יודעת.
מאותו יום ארור ובלתי נשכח אני מוצאת את עצמי במערבולת שלא נגמרת.
המון אנשים שעוזרים בלי סוף, המון אגודות שבחיים לא חשבתי שהן קיימות, המשפחה, החברים, בקיצור כמעט כולם.
אני גם מוצאת את עצמי פתאום מייצגת לא רק את עצמי במצבים שונים, אלא גם את המושב שספג עוד מכות קשות וגם את המדינה. פתאום אני אותה הגברת בשינוי אדרת, הרי מעולם לא חשבתי שאופיע מול קהל, מול מצלמות ומול תקשורת ועוד בנסיבות האלו.
אני והילדים עוברים גם הרבה דברים קשים שרבים לא יודעים, אבל הדבר הקשה ביותר, בזה שאתה כבר לא אתנו, לפחות לי, הוא שכבר באותו יום 9.9.2001 ברגע שעברתי את הדברים הקשים ביותר, מצאתי את עצמי שאין לי עם מי להתייעץ ולמי לספר את כל מה שעובר עלי ועל הילדים, מהסידורים הראשונים וההחלטות הראשונות של הלוויה והשבעה, שהרי כאלה דברים חשובים דורשים התייעצות עם האדם הקרוב לך, אבל בעצם זה אתה שכבר אינך. ואז אחד הילדים עושה משהו או שמגיע יום הולדת או שקורה משהו עצוב או מצחיק או שיש המון סידורים שצריך לעשות, ואותה מחשבה אינסטנקטיבית מיד קופצת לראש, אני אספר ליעקובי, אני אצלצל אליך ומיד ההכרה שזה בלתי אפשרי יותר קופצת לנגד חשיבה זו.
אבל למרות כל זה אתה תמיד אתי.
אני מוצאת את עצמי מתייעצת אתך בהמון דברים, יודעת לרוב את דרך חשיבתך ואת דעותיך, נותנת לעצמי את האיזון שתמיד נתת לי, אבל אני אף פעם לא יודעת ולא בטוחה עד הסוף שבאמת כך היית חושב לו המצב היה שונה. אבל הוא לא. ומה שנשאר כרגע אלו געגועים גדולים שלא נגמרים והולכים ומתחזקים.

אוהבים אותך מאד ומתגעגעים

איה והילדים

אחי יעקבי
היום ה-26.6.2002, כמעט שנה שאינך אתנו, אין ההשלמה עם אובדנך תופסת מקום ביום יום. אני מתגעגע מאד לכל מה שהיית בחייך, לחיוך, לנתינה שאינה יודעת גבולות, לבטחון העצמי ששום דבר רע לא יקרה לך.
וסתם כך – בהיותך ביום עבודתך נרצחת – אף סומנת כמטרה.
הרצון להחזיר אותך אלי מוליך אותי למחוזות הילדות, אתה אחי שהיית צעיר ממני ב-5 שנים בקשת להדמות חי, ואני אז לא הבנתי את הצורך שלך להוכיח לי בכל הזדמנות, כילדים, שגם אתה יכול.
כילדים בתקופות שונות, לא היתה ההשלמה והשלום שורים בינינו תמיד, ולעיתים אף מצאתי את עצמי נגרר לעימותים ורק אח"כ, בייתי מיצר כיצד נקלעתי לתוכם.
אהבתי אותך וחרדתי לשלומך בכל אותן תקופות מצוקה לאורך חייך, אליהן נקלעת וידעת כיצד להיחלץ.
… תקופות מצוקה של נתינת עצמך ללא שיור, כדי להגיע להישגים, היו מאבני דרך שהשפיעו על אופייך, ששום דבר רע לא יקרה לך.
היית לי לעזר רב כאשר היית משחזר עבורי בהומות וכיצד היינו צוחקים, מכל מיני סיטואציות בביה"ס, שאתה חווית עם בני כיתתך, ואיכשהו למדתי ליהנות, כאילו גם אני שותפתי לסיטואציה, כאשר סימנתי ולמדתי שיש דמיון בין המקרים אותם לא חויתי עם בני כיתתי.
בגרת, ועם השנים ראית מקומות, התנסית בקשיים של קיום עם שהייה בחו"ל, לעיתים קינאתי ביכולת מופלאה זו שלא לתכנן, וןבכל זאת להצליח, להתמיד, להיות נאהב ומקובל ולחזור הביתה עם מטען עשיר, אותו רצית לחלוק עם כל אוהביך.
כן, אני מתגעגע ואין אני יכול לשחזר בהינף אחד תחנות בחיינו המשותפים, מה היה קודם ומה בא אח"כ. זכור לי, שהיית ברתמים שם הוקמה הנקודה בנגב הצפוני כל כך אהבת את התקופה שם, שהיית ונבחרת להיות המזכיר, דמות בכירה שנותנת, מביאה ומוציאה לפועל, וכל כך היית גאה בזכות להבחר לתפקד בכיר, אף כי לא ידעת דבר וחצי דבר כיצד נכון לדבר, איך להשפיע ואיזו החלטה לקבל, ובכל זאת כולם מרוצים.
אני מתגעגע, יעקבי, אין אני מאלה שידועים בזכות לשונם, אבל, אני כן יודע לנצור זכרון, להחיותו ושוב להניחו במקום של כבוד עבורי בלבד.
את המעט שאני יכול למלא בזמן שחלף מאז האסון, להיות דוד טוב ואוהב לילדיך, אני רוצה וממלא בחפץ לב.

גיורא

אז שוב פעם להתעסק עם הבלתי אפשרי.
ושוב פעם לגעת בדברים שאין להם תשובה.
אני יושב מול דף לבן ואמור להעביר במילים דברים שאני מרגיש וההבדל בין רגשות למילים, לא ניתן לגישור.
לפעמים זה כל כך כואב שזה מקפיא, לפעמים המפלצת הזו כל כך גדולה, שאתה מעדיף לברוח כי זה נורא מפחיד.
אח שלי, היה תענוג להיות אח שלך.
כשאני חושב על יקבי, הדבר הראשון שאני מעלה מול העיניים, זה ספר פתוח. יעקובי לא ידע להסתיר כלום. כשהוא שמח, אז הוא שמח עם כל הלב. שהוא עצבני… הלוואי וידעתי להיות עצבני כמוהו. וכשהוא עצוב, אז זה פשוט עצוב מדי.
יעקבי כל כך אהב את מה שהוא עשה, עד שלפעמים היה נדמה לי שהייתי רוצה להפוך למדריך טיולים בעצמי. היכולת שלו לעניין אותך היתה מדהימה, שלא לדבר על הידע שלו שפשוט היה מושא להערצה, ממש כמו אבא שלנו, שייבדל לחיים ארוכים…
אייל

תהיות של נער בוגר י"ב בקיבוץ
לכל אדם המסיים תקופה בחייו ועומד בפני תקופה חדשה, יש תהיות ושאלות לגבי העתיד מצד אחד, וביקורת על התקופה שעברה – מצד שני.
כבן קיבוץ, המחשבות המנקרות במוחי נוגעות אל הקיבוץ כמערכת חברתית ומקומי במערכת זו.
כידוע, מחנכת החברה הקיבוצית את בניה לחיי קיבוץ ומנסה לזרוע בהם את העקרונות עליהם עומד הקיבוץ. עצם החינוך בא לידי ביטוי בצורת חיי היום יום של הילדים. כל זמן לימודיהם בבית ואף לפני כן, זוכים כל בן ובת לליווי צמוד מצד המשק. המצב משתנה כאשר הלימודים מתקיימים בבי"ס אזורי.
לפי הרגשתי, בתקופה זו מתרופף הקשר עם המשק. הכתובת היחידה שיש לנער לפנות אליה כאשר מתעוררות בעיות היא המטפלת. לפי דעתי לא תרמו המדריכים לקשר של הכיתה עם המשק במידה מספקת. וזאת משום התחלופה הגדולה שהיתה בהם. מצב שלא הביא לחיזוק המגע בין הכיתה למדריך.
השהות בשכבת נעורים מביאה עמה תנופה גדולה בשטח העבודה ונסיון של המשק לקלוט כל נער ונערה בענפים קבועים במשק. גורם שהוא חיובי כשלעצמו ומטרתו – חיזוק הקשר בין הבנים למשק, ובצורה פורה יותר לאחר הצבא. לפי דעתי לא זהו הגורם העיקרי לחזרת רוב הבנים למשק ובניית ביתם באלונים, אלא נוחות החיים במשק. מצב בו לא צריך להתאמץ במיוחד, ואין יותר מידי דאגות בגין פרנסה או חברה חדשה שיש להשתלב בתוכה. איני אומר שזאת הסיבה לחזרתם של כל הצעירים למשק, אך זוהי תופעה שבהחלט אין להתעלם ממנה. זוהי גם הסיבה לדעתי לחוסר האמביציה והיוזמה האישית בקרב רבים מן הצעירים בתחום העבודה והחברה.
יום רודף יום והכל נעשה תוך מחזוריות אפורה שאין לה סוף.
כשאני מנסה לדמיין לעצי את מצבי עם סיומן של ארבע שנים בהן אהיה מחוץ לבית, חושב אני על האופן בו יהיה עלי להשתלב במשק בצורה בה אוכל למצות את עצמי ככל האפשר. כאשר אני חושב על תקופה זו עולים בפני סימני שאלה רבים וחללים שאיני יודע כעת כיצד למלאם.

יעקבי

לזכרם-יעקובי חצב
סרטון לזכרו של יעקובי חצב מתוך טקס זיכרון לחללי צה"ל בקיבוץ אלונים.21.4.15

‎