(01/07/1921 – 01/11/1998)
שמואל ורדי
נולד 1.7.1921
נפטר ב- י"ב בחשון תשנ"ט ה-1.11.1998
לזכרו של שמואל
שמוליק איש האדמה והשדה, נולד ב-1922 בעיר הראת שבאפגניסטן לאמו מיכל ולאביו מיכאל, שהיה מראשי הקהילה והיה שוחט ומוהל ועסק לקיומו במסחר ובחקלאות.
בגיל 3 התייתם שמוליק מאמו שנפטרה בעת לידתה.
עד גיל 11 התחנך בסביבה יהודית ומוסלמית כאחד. מחצית היום הראשון למד בבית ספר יהודי ומחציתו בבית ספר מוסלמי.
ב- 1933 יצאה המשפחה מאפגניסטן בדרכה לירושלים עיר הקודש. כשנתיים נדדה המשפחה בדרך קשה ומפרכת דרך פרס, עירק וסוריה, עד הגיעה לירושלים משאת נפשם, כשהוא כבר בן 13.
ב-1938 כבן 16, יצא שמוליק עם קבוצת נערים מהנוער העובד בירושלים לעזרה בבציר הענבים בכפר גלעדי. עם תום הבציר נשלחה הקבוצה להכשרה בקיבוץ גנוסר, ומאוחר יותר נשלח עם קבוצתו לשדה נחום.
שמוליק הגיע לאלונים משדה נחום ב-1940 – כאן התערה בחברה, הכה שורשים ומצא את ביתו.
ב-1942 נשלח מטעם אלונים לפלוגה המגויסת של הקיבוץ המאוחד לעבודה במפעלי האשלג בסדום למשך שנתיים ימים.
בשנים הקשות של משפחתו בשכונת שפירא בתל אביב, הביא שמוליק לאלונים את אחיו הצעירים, שהתחנכו אצלנו עד הליכתם לצבא.
ב-1947 נשא שמוליק ללאה ונולדו להם שלושת ילדיהם צפריר, אמיר ורויטל וכאן נולדו נכדיהם.
בשנותיו הראשונות עבד שמוליק בענפי הצאן והבקר, אולם רוב שנותיו באלונים, החל מ-1953 היה שמוליק איש המעדר והמזמרה והשקיע את כל כולו בטיפוח הנוי, דמות שהטביעה את חותמה רבות על נופה של אלונים. בכל אשר נפנה בשבילי המשק נמצא את חתימת ידו הברוכה. ואילו הוא עצמו נעלם לפתע מנופינו.
יום יום פגשנוהו בשבילי המשק עם מעדר או מזמרה בידו. ולעיתים בדרכו לחדר האוכל, למחסן הנוי, לאחר ארוחה, רגילים היינו לראותו שקוע בעתון היומי והוא אכפתי מאד. ידע להיאבק על עמדותיו ודעותיו בכל תחום, בעקשנות השמואלית האופיינית שלו.
עם התגלות המחלה, כבה האור בעיניו והוא הלך ודעך, הלך ונמוג.
ולפתע נעלם האיש מנופינו והותיר אותנו עם העבר, עם הזכרונות, עם מה שהיה וכבר איננו.
יהי זכרו ברוך
יעקובה
אבא שלי
אבא שלי ניבט אלי מכל פינה.
אבא שלי ואלונים מקשה אחת בלתי ניתנת לערעור.
אבא שלי שבשנותיו האחרונות חלם על הריה המושלגים של אפגניסטן ודמיון התערבב במציאות, כמו גן עדן שנעלם בשכחת הזמן.
אבא, מגע ידיך שהיה לי כמגע קליפת האלון עליו טפסתי מכתפך, תמיד ישאר בזכרוני.
כשנולדתי ומעט גדלתי, הכרתיך כגנן, על עברך הסוער כבוקר ומגדל כבשים שמעתי מסיפורך. אהבתי את התורנויות בדיר, את עונת הגז, אליה גוייסת.
אבא חם ורגשן היית. אנחנו כילדים היינו בראש מעייניך ובשבילנו היית מוכן לעשות הכל. אבא, הרבה דברים קיבלתי ממך, אך יותר מהל למדתי את האדמה לאהוב. את האדמה הזאת, הסלעים והחורש שלנו שאותם שקדת לטפח רוב שנותיך.
אבא הדואג שלי, שמקפיד להפגש עמי בראשון בבוקר לפני חזרתי לבסיס ודמעה ענקים מתגלגלת מעינו, ואני בתנועת ביטול של יהיה בסדר, מרגיעו והולך.
אז עוד לא ידעתי איך מרגישים אבות לבנים חיילים.
ועד יומך האחרון אתה מכה על חטא ומזיל דמעה , איך כשנפצעתי, הגעת לתל השומר יום מאורח, משום שלא הודעתי לך.
עברו כבר 25 שנה ואותה דמעה גדולה מנצנצת בזווית העין. אבא שלי שחולה אהבה על טלי וצפריר הוא הסגן של מתן וילנאי בעיניו, ואני הסנדוויץ' אותו הוא נוגס ומחבק באהבה אין קץ.
שלום אבא, איש אדמה שלי, ככה אזכור אותך.
אמיר
סבא,
אתמול אחר הצהריים עברתי ליד ביתך והתלבטתי אם להכנס. מיהרתי אך החלטתי להכנס. ישבתי לידך ובקשתי ממך שתלבש סוודר ולא תשב מכווץ כל כך, כי הרי מאז שחלית נהיה לך נורא קר כל הזמן.
לא מזמן הסתכלתי באלבום תמונות וראיתי תמונה שלך נוהג על טרקטור של הנוי ומסיע אותנו בעגלה. זה אחד מזכרונות הילדות החזקים שיש לי.
תמיד בתנועה, על הטרקטור, לוקח אותנו לטיולים בשבתות, מבשל אוכל מיוחד, תמיד דואג לשלומנו ואוהב מאד מאד בדרך המיוחדת שלך.
אי זוכרת שאמרת לי יום אחד שטוב שהספקת לטייל ולראות עולם לפני שחלית, ושאם היית מסוגל היית נוסע לחו"ל עוד הרבה פעמים. אני שמחה שהספקת ונהנית.
הזכרון הזה יותר חזק ומוחשי מאשר הזכרון של השנים האחרונות בהן היית חולה ומדוכדך.
זכרון של סבא פעיל ובריא.
אחד הסימנים למחלתך היה הגן מאחורי הבית שלך שהוזנח וננטש בבת אחת.
הגן שהיית מטפח בקפידה, משקה, מנקש את העשבים והיית כל כך מסופק כשבאנו לאכול פירות מתוקים וטפסנו על העצים.
אני חושבת שזה עזר לי להבין למה היה לך כל כך קשה להתמודד עם המצב הבריאותי שלך. הרי פתאום כבר לא יכולת להיות פעיל ולתפקד באותה מידה שתפקדת פעם.
היה לי נורא קשה לראות אותך מדוכדך ומתוסכל, לכולנו.
סבא, היית בן אדם חם ואוהב ודואג אהבתי אותך מאד. הפרידה ממך קשה ואני יודעת שתחסר לי.
בשמי ובשם כל הנכדים אני נפרדת ממך ומקווה שתנוח על משכבך בשלום.
ואני שמחה שבאתי לבקר אותך אתמול.
לי
