(01/01/1914 – 04/09/2000)
לאה נולדה לרבקה ואשר דרוג, בעיירה ברטנה, בחבל ווהלין בינואר 1914.
לאה היתה האחות הבוגרת לשתי אחיות צעירות ממנה. המשפחה
היתה בעלת צביון דתי-מסורתי וציוני.
האב קנה, מדי שנה, את השקל הציוני ובבית היתה הקופסא הכחולה
של הקרן הקיימת לישראל. במקצועו היה האב צבעי שבחודשי החורף
עבד כמסגר, פרנס בדוחק את משפחתו אך דאג לחינוך בנותיו בבי"ס
"תרבות". לאה סיימה לימודיה בידיעת קרוא וכתוב בעברית, בנוסף לפולנית.
רכשה השכלה כללית ולימודי א"י ועם ישראל. ביה"ס "תרבות" היה
בי"ס עברי-ציוני וחינך לעליה לא"י. בגיל 11 הצטרפה לאה לתנועת "החלוץ הצעיר".
רק למעטים מבני העיירה, היתה האפשרות להמשיך בלימודים בגימנסיה באחת הערים הגדולות.
לאה נשארה בעיירה עד צאתה להכשרה בביאליסטוק, ב-1932. לאחר
מכן, במסגרת "פלוגת כיבוש" עברה להכשרה בעיירה איינובקה.
במקום זה עבדו הבחורים בחטיבת עצים והבחורות בעבודות שרות.
לאחר 10 חודשי הכשרה אושרה לעליה כחברת ה"חלוץ" וחזרה לבית
הוריה בו שהתה שנתיים נוספות עד לקבלת הסרטיפיקט. אחיותיה
וההורים ציפו יחד עם לאה לעלייתה ארצה מתוך תקווה שבעקבותיה
תעלה כל המשפחה לא"י.
בקיץ 1937 הגיעה לאה לשיך-אבריק. זו היתה העלייה הראשונה של בוגרי
הכשרות "החלוץ", מפולין לאלונים.
תהליכי הקליטה של לאה באלונים היו קלים יותר מאחר ושלטה בשפה
העברית. כיוצאת הכשרה ידעה להתגבר על הקשיים בשיכון, בעבודה,
בתנאי המחסור וההסתגלות החברתית.
לאה עבדה בכל עבודה נדרשת במשק ובעבודות חוץ. לאחר מספר שנים
יצאה להכשרה מקצועית והצטרפה לצוות עובדות המתפרה.
עם פרוץ מלחמת העולם נותק הקשר של לאה עם הוריה ואחיותיה.
רק ב – 1946 הגיע לארץ בן עיירתה שסיפר על גורל משפחתה. הוא היה
עד ראייה להשמדת כל יהודי העיירה שהובלו לבור גדול שנאלצו לחפור
במו ידיהם ולאחר מכן נורו ונקברו כשחלקם עדייו מפרפרים בין חיים
למוות. כל בני משפחתה נספו באותו יום.
שתי קרני אור האירו את חייה של לאה: עוזי והמשפחה שהקים
באלונים והרעות המתמשכת, לאורך שנים עם דובה'לה.
למודת סבל נפרדה מאיתנו לאה.
