גל לאה

(24/11/1921 – 07/10/2015)

תקציר קורות חייה הפתלתלים של לאה כפי שנכתבו על ידה:

לאה נולדה כבת הצעירה להוריה אלטה ויעקב ואחות ליוסף ישראל ושרה. אביה היה מחסידי סלונים, ושימש כשוחט ובודק, בעיירה ז'טל שברוסיה הלבנה.

בעיירה, היהודית שורשית, למדה לאה במחזור הראשון של בית הספר העברי. עם סיום לימודיה, שלח אותה אביה לווילנה ללמוד בגימנסיה "תרבות". אמה של לאה, שהייתה חולת שחפת, נפטרה כשלאה הייתה בת 15. בעת לימודיה, שהתה לאה בבית דודה (אחי אביה) בו שרתה, בניגוד לבית הוריה, אווירה ליברלית חילונית. במקביל, היא הצטרפה לתנועת "החלוץ הצעיר" ויצאה לסמינר העולמי הראשון ואחריו להכשרה. בהם קיבלה חינוך ציוני,שהיה שונה מזה שקיבלה בבית החסידי של הוריה.

משזכתה לאה,באוגוסט 1939, בסרטפיקט המיוחל לעליה ארצה – חזרה לעיירתה לשם התארגנות לקראתהעלייה.

ואולם, עם כניסת הגרמנים לפולין ב-1.9.1939, מצאה עצמה לאה "תקועה" בעיירה(שבינתיים סופחה לרוסיה בהסכם מולוטוב ריבנטרופ). היא למדה לבדה את השפה הרוסית והחלה ללמוד בעיירה סמוכה בסמינר למורים, אותו סיימה בהצטיינות.

ב 1941, בתום הסמינר ולאחר שאביה חלה מאוד חזרה לאה לעיירת הולדתה והצטרפה לאחותה, שגידלה לבדה את ילדיה בגטו. האב נפטר למחרת יום כיפור ב – 1941 ומשנרצחו גם אחותה וילדיה, בטבח שנעשה ביהודים ב-30.4.1942, נותרה לאה לבדה.

נודע לה שבכפר סמוך מתארגנת קבוצה לצאת ליער והיא החליטה, על אף הסכנה שכרוכה במעשה זה, לברוח מהגטו.לאה הצטרפה לפרטיזנים ביערות. היא צוידה ברובה קצר ויצאה עם חבריה לפעילויות נקמה בגרמנים.

ביולי 1944 חברו הפרטיזנים עם חיילי הצבא האדום. מצד אחד פרצה אצלם שמחה גדולה על השחרור ומהצד האחר, יגון עמוק ביודעם מה קרה לבני משפחות היהודים שביניהם.

כעת, שנתיים אחרישעזבה את העיירהושהתה ביער ששימש כביתה, מצאה עצמה לאה כששאלת ה"לאן" מביאה אותה שוב לעיירתה, בה קיוותה, לשווא, למצוא מישהו מבני המשפחה.

במסגרת הרפטריאציה בין פולין וברית המועצות הוסכם על מתן אפשרות לאזרחים פולניים לחזור לפולין. המחשבה על פולין עוררה את החלום הרדום על ארץ ישראל ועל התנועה. לאה יוצאת בדרכה חזרה לפולין. כאן היא מצטרפת לתנועת הנוער "דרור החלוץ" ומשמשת כמדריכה לבני הנוער שניצלו והגיעו למקום.

בינואר1946 עברו את הגבול לגרמניה, לאזור הכיבוש האמריקאי, ושהו בבסיס חיל האויר הגרמני לשעבר – בו זכו לחגוג את סדר פסח הראשון מאז 1939.

למקום הגיעה קבוצה מהונגריה עם מדריכה אשר גוטליב. בני הזוג מקימים במקום משפחה. כשהיא בהריון עם יעקבי, מוליכה לאה את חניכיה במעלה האלפים לעבר הגבול, לאיטליה.

באישון לילה עולים 1,500 אנשים על סיפון האוניה "מולדת", בהם גם לאה (כבר בחודש השביעי להריונה), כשרופא האוניה לוקח אותה תחת חסותו.

עם היציאה לים נערכו אנשי האוניה לקראת ההתקלות הצפויה עם ספינות הצי הבריטי, תוך הקמת מלאי קופסאות שימורים וסוככים לחלונות.

המפגש אכן התקיים ושלח את הנשים ההרות באניית מלחמה בריטית לקפריסין.

בהגיע הלידה נסעה לאה לבית החולים הקרוב ואשר מלווה אותה אך מוחזר מיד למחנה. רק למחרת נודע לו על הלידה.

במחנה שוכנו התינוקות שנולדו בצריף מבודד, מטופלים בידי שליחות מהארץ.

ב-25.11.1947 זכו ההורים והתינוקות לעלות שוב על אניית מלחמה בריטית והפעם בדרך לארץ.למחרת היום הגיעו לאה ואשר לאלונים עם בנם יעקב. כאן נולדו לבני הזוג ילדיהם: אהרוני ז"ל, מיכלי ויונתן.

באלונים עבדה לאה שנים רבות בחינוך תוך שהיא שוב מצטיינת. לאה מילאה באלונים תפקידים רבים והייתה מעמודי התווך של הקיבוץ. בין תפקידיה הרבים והמגוונים שימשה לאה כמזכירת הקיבוץ מספר פעמים. במקביל הייתה פעילה מאוד מבחינה חברתית והייתה ממקימי ה"פרלמנט" הידוע של הותיקים. עד לפני כשנה הייתה מופיעה באופן קבוע במועדון יום ב' והקפידה להיות מעודכנת במתרחש – בקיבוץ ובארץ. אנו נפרדים היום מאישה רבת פעלים ומעש שהיוותה השראה לרבים מאיתנו. נוחי בשלום על משכבך ויהי זכרך ברוך.

אמא יקרה אני מבקש את סליחתך על כל המעשים שעשיתי מדעת או שלא מדעת ופגעו בך ובכבודך.

אני מבקש את סליחתך על שלא עזרתי לך בימים ובשנים הארוכות בהן גופך הלך ובגד בך, בשנים בהן מאור עיניך דעך ולא היו בי כוחות הנפש לסייע לך.

אני מבקש את סליחתך על כל אותן שנים ארוכות בהן נותרת בבדידותך, באפלה אין סופית ואני לא הייתי שם.

מעולם לא בקשת דבר, מעולם לא אמרת: קשה לי.

תמיד: מה שלומך? בסדר. איך את מרגישה? בסדר גמור. אפילו בשעותיך האחרונות לא השמעת אנחת כאב. הלכת מאתנו בשקט ודממה.

אזכור אותך תמיד באהבה ובגעגועים

בנך האוהב יעקבי

אשרי שהיית אמא שלי

לימדת אותי יושר, חמלה, אהבה, נתינה, עצמאות וחריצות

כל אלה הם המורשת שלך

נוחי בשלום על משכבך. אין אין לך מה לדאוג, הכל יהיה בסדר.

אני אוהבת אותך בתך מיכל

כתב המאירי בפרושו לספר משלי:

יש הרבה נשים שהן טובות מן האנשים אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה – איזוהי?

זו שעוזבת את מידות אביה ולומדת מידות בעלה עד שתדמה לו כאחותו וכבתו, שמאירה לו פניה אפילו בשעת כעסו, שמכבדתו בעת חסרונו כמו בעת עושרו ובימי הזקונים כבימי הנעורים כבדות רגליה לרוץ חוץ וקלות ידיה לתת מפתה לעני.

שמחה בשמחת בעלה ומוחלת בשעת דחקו. כך כותב המאירי לספר משלי שמסתיים בפסוקים של אשת חייל…

אבא ואמא ז"ל שהגיעו רצוצים ושבורים לאחר שהצליחו לשרוד מגיא ההריגה של גרמניה הארורה, בנו הם את ביתם בתקוה לבנות מחדש את כל מה שנחרב סביבם.

ומעל לכל להקים בית ומשפחה גאה ביהדותה. אנו הילדים תמיד הרגשנו כבני מלכים עם האהבה, החום והמסירות, שכה היו חסרים להם בימי בגרותם.

הגמרא בחולין דף כ"ד ב' אומרת – אמר רבי חנינא:

חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנתי. הקן החם והמוגן שרפדתם לנו בשנות ילדותנו מעניק לנו את החוסן והחישול בבגרותנו ובהשראתו אנו מחנכים את ילדינו.

אמאהיתה המשענת של כולנו וצריך להסביר. המשנה בשבת אומרת: הקיטע יוצא בקו שלו. הקיטע יוצא לרשות הרביםבקו במשענת שהוא רגיל אליה. יש אדם לא עלינו חסרה לו רגל מתקנים לו קב. לאחר זמן הוא מרגיש את המשענת כאילו זה חלק ממנו. כך אנחנו מרגישים שלקחו לנו את המשענת, הן הגשמית והן הרוחנית.

לאחר שאהרוני ז"ל נהרג, ראיתי איך אמא טיפלה באבא. זה פשוט לא יאמן היא נתנה לו בחזרה את האור לפנים. סבלה איתו את סבלו ועמדה לצידו בכל רגע ורגע. גם במחלה שאבא ז"ל חלה אמא הייתה מרותקת למיטתו ולא עזבה אותו עד הרגע האחרון. כל ההנהגות האלו הן הם שהטביעו בנו הבנים את החותם וזה הקו שמוליך אותנו הלאה.

אמא נפטרה למחרת סוכות וכתוב בזהר הקדוש שסוכות זה כאמא המסככת על בניה…

תהיה נשמת אמא צרורה בצרור החיים את השם אלוקים. ובילע המות לנצח ומחה השם אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר כי ה' השם דיבר.

יונתן

הזיכרון החזק ממך, בשביל רוב בני המשפחה, הוא ארוחת הערב בכל מוצאי שבת . כינוס קבוע של כל בני המשפחה, האחים הדודים ולעיתים אורחים מזדמנים.

בשבילי , הזיכרון החזק ממך , יהיה הביקור אצלך ברוב ימות השבוע. הבית שלך היה המקום המועדף עלי. מקום שקט בו ישבת איתי על שעורי הבית בתנ"ך, חשבון ואנגלית. מקום עם שבו באופן קבוע יש ריח אפיה ויש תמיד איזה סהרון או עוגייה לנשנש מאחת הקופסאות.

אני כמובן לא שוכח איך היית מתקנת לנו את העברית, שלושה במקום שלוש. זה טבוע בי כל כך חזק, שאני ממשיך עד היום לתקן לאנשים את השגיאות בעברית , למרות שאני מנסה להימנע מכך.

וכמובן איך אפשר לשכוח אמרות ותשובות בסגנון "פולני".

בעשר השנים האחרונות חלה אצלך הידרדרות, קודם הגוף ולאחר מכן הראש.

אני אשתדל לזכור אותך בעיקר בתקופות היפות. דורון

לאה – הפרטיזנית במלחמת העולם השניה, מזכירת קיבוץ אלונים, אמא לארבעה וראש משפחת גל. אבל איפה שהוא באמצע מבחינתי, ולפני הכל, הפכה להיות לאה סבתא שלי.

היתה לנו ילדות ומשובת נעורים והתפקרות צבאית והתבגרות ארוכה לצדך. היו לנו "חיים שכאלה" בהם לקחת חלק, מלווה בעצה טובה ותומכת, עד שהיום אי אפשר להזכר בהם בלעדייך.

אולי הזכרון החזק ביותר שלי כילדה הוא שולחן שבת ארוך על מרפסת ענקית, עמוס במטעמים וסירי מרק מלאים בקניידלעך, תבניות בתפו"א ופשטידות וריח מיוחד של בית, של מוצאי שבת. של אוכל פשוט לאנשים מיוחדים….

סבתל'ה, תמיד תשארי אמא שנייה בשבילי, חומר היסוד ממנו מורכבת המשפחה הזו, שאבדה לא מעט יקירים בדרך – אהרוני שנשאר צעיר לנצח וסבא שנלחם בסרטן עד שלא יכל יותר. ועכשיו את, תשארי רק בזכרונות של כולנו.

יהיה זכרך ברוך, אוהבת ומתגעגעת.

עינב