(27/05/1947 – 11/08/2020)
יעקב גל ז"ל
נולד ב – 27.5.1947
נפטר ב – 11.8.2020
יעקב גל נולד ביום שלישי ח' בסיון תש"ז ה- 27.5.1947, במחנה המעפילים המגורשים בקפריסין, כבן בכור להוריו ניצולי השואה, לאה ואשר גל. בהיותו בן שמונה חודשים, עלתה המשפחה ארצה, לא לפני שחוו טילטולי ירידה מהאוניה שהביאה אותם ארצה מקפריסין. אחריו נולדו אהרוני ז"ל, מיכלי ויונתן יבדלו לחיים ארוכים.
הוריו היו מעמודי התווך של הקיבוץ בימיו הראשונים: לאה שימשה כמזכירה מספר פעמים ואשר ניהל את ענף עצי הפרי. יעקב הושפע עמוקות מהטלטלות של הוריו בימי השואה. לעיתים קרובות היה נוהג לומר לידידיו, כי הוא יודע שחלק מהסיפורים שלהם לא ידע לעולם מפני שהם חסים עליו.
יעקב גל, שנהגנו לכנותו פשוט "גל", היה חניך כיתת גפן, המחזור השביעי של אלונים. הוא סיים את בית הספר בשנת 1965 והתגייס לצבא. במלחמת ששת הימים השתתף בכיבוש העיר שכם וסביבתה.
עם תום שירותו הצבאי חזר, גל, לאלונים והחל לעבוד בפלחה. בענף זה התמיד מספר שנים ואף הגיע לריכוז הענף. בהמשך יצא ללימודי הנהלת חשבונות והשתלב בצוות הנהלת החשבונות באלונים.
לימים נישא לשלומית, בת קיבוץ ברקאי, והשניים הקימו את משפחתם באלונים. כאן נולדו ארבעת ילדיהם: עינב, דורון, נירית ואלון. גל היה אבא מעורב מאוד בגידול ילדיו ודאג לתת להם את החינוך הטוב ביותר.
הוא המשיך להתקדם מבחינה מקצועית: למד הנהלת חשבונות ברמה גבוהה יותר, חשבות ולפני כ- 16 שנים השלים את לימודי ראיית החשבון. עבד כמנהל חשבונות של המגזר העסקי באלונים וכן בקיבוצים אחרים.
גל היה אדם ערכי, חד לשון, בעל יכולת ביטוי גבוהה במיוחד, בעיקר בכל הנוגע לענייני חברה וכלכלה באלונים. הוא ידע לפשט מושגים כלכליים לשפה מובנת לכל ודאג לשתף את הציבור בידע זה. בשנים בהן התנהל באלונים תהליך השינוי, היה מעורב מאוד וביקורתי מאוד. לקרוא היום את הטיעונים שהעלה בכתבותיו הרבות שפירסם ב"יומן" באותן שנים, מעיד על הבנה עמוקה שהייתה לו בתהליכי קבלת החלטות ובניהול.
לאורך כל השנים, הקפיד גל על אורח חיים בריא. הוא הרבה ללכת, לשחות, לאכול בריא והיה מודע מאוד לאורח חיים נכון.
אנו נפרדים היום, בטרם עת, מיעקב גל. אדם אכפתי, מעורב, מסור ובעל ואבא למופת. יהי זכרו ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
"לאבא שלי יש סולם
מגיע כמעט עד שמיים
ואבא שלי כה רעב
אוכל ארוחה פעמיים
ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי."
השיר הזה התנגן לי בראש כשהתעוררתי הבוקר. איכות הקשר עם אבא שלי, גם כשאני בת 45, הייתה הידיעה הברורה שתמיד ידאג לי, שתמיד יהיה מאחורי תומך, יציב וחזק. אני עוד לא מעכלת, זה כל כך מהיר.
רק לפני שבועיים הגעתם, אתה ואמא, כרגיל, ביום רביעי אחה"צ אלי, כמו שאתם עושים כבר 15 שנה בקביעות מאז שים נולדה. בחודש האחרון היו מיחושים, אבל אבא שלי הוא הכי בעולם, אין סיכוי שמשהו יכול להתקלקל בגופו החזק והספורטיבי. שוכב במיטת בית החולים שזוף ושרירי, ואני אומרת לכל רופא: "סליחה, זו טעות, זה לא יכול להיות, לפני יומיים שחה 4 ק"מ בים".
ביום ראשון אמרת לי, שאתה ממש לא מבין, שבחודשים האחרונים הרגשת כל כך טוב!
אז איך זה קורה??
מה שמנחם אותי זה שידעת לחיות בעצימות גבוהה. שהשנים האחרונות היו מלאות בעשייה, נסיעות, בילויים, נכדים, טיולים ולא היית מוכן להמשיך כשאתה קצת פחות מ 100%, לא היית מוכן לדעוך לאט, או הכל או לא כלום. ומשאלתך מולאה.
בשבוע הזה אמרת לי כמה פעמים, מכאן אני יוצא רק בארון, ולא מתוך תבוסה, אלא מתוך עוצמה. אקזיט ראוי כשהמנייה בשיאה.
אני עוד לא יודעת מה אני עושה עם החור שנפער לי בנשמה, איך אצליח להתגעגע בלי לפרוץ בבכי בכל פעם. איך ממלאים את ימי רביעי אחר הצהריים ששנים זה היום שאתה ואמא מגיעים אלי. אני מניחה שהזמן ירפא, כך אומרים, שאדע להיזכר ולהתגעגע גם עם חיוך וצחוק.
אני אוהבת אותך אבא, יהי זכרך ברוך.
ברור שתהיה איתי לתמיד. עינב
עדיין קשה לי להאמין שאתה לא כאן.
כמה מהר עזבת אותנו.
עזבת אותנו כשאנחנו עדין זקוקים לך.
אני לא מאמין שיותר לא אראה אותך.
תמיד פחדתי מהיום הזה. היום בו אחד מכם ימות. היום בו הכל השתנה לתמיד. אבל חשבתי לעצמי שיש לנו עוד זמן. קיוויתי לעוד 20 שנים.
מי שמכיר אותך ואותי רק מעשר השנים האחרונות, חושב "אתה ואבא שלך מאוד קרובים". הוא לא יודע שהיו לנו גם תקופות קשות. אבל למדנו לגשר על פערים, לסלוח אחד לשני ומעל הכל, לא להתרגש ממה שאנו אומרים אחד לשני.
לך לא אמרתי את מה שאני אומר תמיד לחברים שלי:
§ אבא שלך אולי זקן אבל אבא שלי עושה מסעות של קילומטרים.
§ אבא שלי טיפס איתי על הר באיסלנד.
§ אבא שלי שוחה 80 בריכות ביום.
§ אבא שלך אולי טכנופוב, אבל אבא שלי שולט. יודע מה האפשרויות של כל אפליקציה, יותר טוב ממני.
§ אבא שלי דואג לנו ועוזר לנו.
§ אנחנו תמיד מתייעצים עם אבא שלי.
§ אבא שלי אף פעם לא מבקש מאיתנו דבר.
§ תראו איזה תמונות, תראו איך הוא נהנה, הלוואי עלי בגיל שבעים.
כשביקרתי אותך בבית חולים, התקשית לדבר, התקשית לנשום, כל הגוף כאב לך, לא האבא שאני מכיר.
אמרת לי שזה עונש ההיבריס, על שהתגאית שהכל אצלך מדהים. אז מה יהיה העונש שלי, אבא, על שהשווצתי איזה אבא יש לי?
העונש שלי הוא לחיות בלעדיך. היום שפחדתי ממנו הגיע. הכל ישתנה. דבר לא ישוב להיות כשהיה. אני לא אטייל אתך יותר ביערות ובשדות של אלונים, החגים שחגגנו בבית לא יהיו אותו הדבר בלעדיך.
כשראיתי אותך בבית חולים ללא רוח חיים, הכאב היה משהו שמעולם לא הרגשתי.
הכאב שאיבדתי את אבא שלי.
אבא, אין לתאר כמה תחסר לי. דורון
היית היחיד שאוכל להטיל עליו את תסכולי החיים ותעמוד שם יציב ותגיד לי "גם אני אוהב אותך בת שלי".
אתה היית, ותמיד תישאר, הדמות המורכבת הקלאסית שלי. המבוכה שלך למול הגאווה המתפרצת.
האמת הכואבת מול זו הרכה כל כך. הקושי להיחשף מול הפשטות שבלהתרגש. הבנתי שקורצתי מהחומר שלך. אני מזהה את עצמי בך כל יום יותר ויותר. ואם זו הדרך לשמור על הזיכרון שלך – So be it.
לפני כמה חודשים גיליתי שעומד להיכנס לחיים שלי גבר חדש שירעיד את עולמי, שיטלטל את הנפש, שיגרום לי לבכות מאושר או מכאב.
תהיתי איך זה ירגיש פתאום לחלוק את המקום שלך עם אדם נוסף.
את זה, לצערי, כבר לא אדע.
אבל רוצה לקוות, אם אנחנו מאמינים אתה ואני, באיזה משהו גדול מעבר לחיים האלה, שאתה תהיה חלק ממנו, גם אם כבר לא תזכו להכיר אחד את השני.
אז אבא… רגע לפני שאתה קם שוב במבוכה והולך ממני, תרשה לי לומר רק: "גם אני אוהבת אותך, אבא שלי".
ואסיים במילים שלך, אלו שרשמת בכל כך הרבה הודעות אגביות וגם בזו האחרונה בינינו – יאללה ביי. נירית
אחי היקר והאהוב.
לכתוב עליך מילים טובות, לשבח אותך או לתת מחמאות… היית כבר מזמן חותך אותי, מפסיק אותי בביטול.
כי זה אתה, כל כך קשוח מבחוץ ולא רגשן לכאורה. לא איש של הבעת רגשות, חיבוקים ונשיקות.
אבל לא היה רגע בחיים האלה שהיה לי ספק באהבה שלך כלפיי, בכבוד ובהערכה שאתה מרגיש אלי.
הבעת את זה בדרכים אחרות, חשובות לא פחות, כמו תמיכה בבנותיי ובהשכלה שלהן.
שאיפה תמידית למפגשים משפחתיים, רצון ונכונות לעזור לכולם, להיות נוכח בשמחות ובמצוקות.
אחי האהוב, הישר כמו סרגל. דוגמא ומופת לדורות הבאים.
לא סבלת יותר מדי.
לא היית נטל.
לא נתת לאף אחד לעצור את חייו בשבילך.
זה היית אתה…
זה אתה, בחייך ובמותך מיכל
תמיד אמרתי שסבא שלי הוא הוכחה לזה שהגיל לא קובע, ושהמילה "סבא" זה מונח לזקנים והוא מעדיף "אבא של אמא" כמו שהוא כתב בברכת בת המצווה שלי. וזה נורמאלי לצפות ממנו שיגיד את זה, כי תמיד שסבא וסבתא היו מגיעים אלינו כל יום רביעי, בלי יוצא מן הכלל, אז הוא היה מספר לי, בגיל 73, על הטיול באורך 16 ק"מ עם חברים, שעשה בסוף שבוע ואז הוא עוד היה מתלונן שהטיול היה קצר מדי, ושהחברים שלו איטיים מדי בשבילו. וכשאני הייתי מגיעה לקייטנת סבא וסבתא בקיבוץ, אז סבא היה לוקח אותי לטיול ביער אלונים והוא ידע להסביר לי על כל צמח ופרח כאילו הוא מכיר אותם אישית. מאוד נהניתי להקשיב לו, זה פשוט נראה כאילו אין דבר בעולם שסבא לא יודע. ובגלל שהוא כזה גאון וכשההורים אבודים במתמטיקה, אז הייתי מתקשרת אליו בשעה תשע בערב, שיסביר לי שוב איך לעשות את התרגיל הזה, ושמעתי את החיוך בקול שלו שאני לא אשכח לעולם.
אני תמיד אחשוב עליך סבא, בין אם זה שאני מטיילת, שומעת לאונרד כהן, קוראת יוליסס או לצערי מקשיבה בשיעורי תנ"ך (למרות שגם את המקצוע הזה הפכת למעניין). סבא, לא יכולתי לבקש לסבא יותר אוהב, מחבק, מצחיק ומפרגן.
אוהבת לעולם, הנכדה ה"משוגעת". ימצ'וק
לא הייתה לי התחלה, כי איך אפשר לחשוב על התחלה כשזה נראה כמו סוף? וזה באמת הסוף. זה הסוף של גוף של בן אדם אבל לא של אישיות מדהימה, של מישהו שאף פעם לא אהב להיות במרכז העניינים ותמיד שם, קודם כל, את אשתו, הילדים שלו, הנכדים והחברים שלו לפניו.
אישיות של בן אדם מדהים, חכם, מצחיק, ובריא. כל מה שבאמת סבא יכול להיות בשביל הנכדים שלו.
אם אפשר לחשוב על מילה אחת, שלדעתי מתארת אותו, זה "דוגמה". טוב, סליחה זה בעצם שתי מילים כי אי אפשר לתאר אותו במילה אחת. גם כשחושבים ממש קשה, האישיות הזאת לא תתפוגג מהזיכרון שלנו כל כך בקלות.
באהבה, יהלי, הנכדה המוצלחת.
יעקבי
כמה עצוב, כל כך לא הוגן. איך ברגע הכל התהפך כשקיבלנו את הבשורה הנוראית הזאת לפני 10 ימים. 10 ימים זה מעט זמן אבל הרגיש הרבה, בעיקר כי ידעתי שאתה סובל וזה כאב לי כל כך.
קשה לתאר במילים כמה שאתה משמעותי בחיים שלי. תמיד ידעתי מה אני רוצה ללמוד ובמה לעסוק, רציתי להיות רואת חשבון כי רציתי להיות כמוך, אפילו שלא ידעתי מה עושים רואי חשבון. אני לא אשכח שאמרת לי שהלימודים לא יהיו קלים אבל אין לך ספק שאני אצליח.
אני יודעת שמאז שסבתא נפטרה המפגשים איתנו היו מאוד חסרים לך ואני מצטערת שלא עשיתי יותר כדי שזה יקרה.
תודה על כל מה שנתת לי. על הנוכחות המרגיעה שלך, על החוכמה. על זה שהאמנת בי תמיד. שהסתכלת עלי וראיתי בעיניים שלך שאתה אוהב אותי וגאה בי, גם כשהופתעת לפעמים ממשהו שאני לא יודעת והיית אומר לי "איילת?? את לא יודעת?? רואת חשבון??". תודה שחשבת ודאגת לדברים שאחרים לא, שידעת לשמור סוד (חוץ מאשר משלומית). תודה שהיית בשבילי כמו עוד אבא.
כבר מתגעגעת. איילת
זה לא יאמן שאנחנו כאן לכבודך.
מלפני שבוע – מאז שעינב התקשרה להודיע שאתה במצב לא טוב, אני עצובה ויש לי מועקה שלא עוזבת.
איך אתה!? יעקובי החזק, הבריא, הספורטאי: זה ששוחה 80 בריכות, זה ששוחה במים פתוחים 4 ק"מ, אתה שמטייל בעולם, צועד ברגל, אתה שכל-כך חי! בועט ונושם…
זה פשוט בלתי נתפס שבלי להרגיש ובלי לדעת מקוננת בך בשנה האחרונה המחלה הנוראית הזו, אתה חי על זמן שאול…
יעקובי דוד יקר – כן דוד.
ככה גדלתי וככה הרגשתי תמיד. שאנחנו משפחה (גם בלי הביולוגיה): סבא אשר ז"ל, סבתא לאה ז"ל, אהרוני שכל-כך אהבתי והערצתי כילדה וכמובן אתה, מיכלי ויונתן. משפחה לתפארת – מלח הארץ!
כשלאה הזדקנה וחלתה נפעמתי מהמסירות שלך בטיפול בה, איך סעדת אותה וטיפלת בה בערוב ימיה וכשהיא נפטרה – לקחת עליך את תפקיד ראש המשפחה.
לא אשכח שביום מותה, כשהיינו על-יד הקבר, היה לך חשוב לומר ולציין שלמרות שלאה כבר לא איתנו – אנחנו נישאר משפחה, גם כי זה היה רצונה וגם כי זה באמת כך. אנחנו משפחה כל-כך הרבה שנים ולמרות שלאה הייתה העוגן המקשר זה לא יפסק לאחר מותה – וכך היה!
ויעקובי, הנה עכשיו, כשאנחנו כאן נפרדים ממך – אני מבטיחה שכך נישאר כי משפחה זה לתמיד!
בכלל, בשנים האחרונות, המשפחה תפסה אצלך את המקום הראשון!
היית איש משפחה למופת, בעל מסור, אבא תומך, סבא משקיען ומדהים שאין דברים כאלו. אח גדול תומך ואכפתי וידעת, בדרכך המיוחדת, לשמור על הקשר ולדאוג לאחיך מיכלי ויונתן.
וגם לאמא דאגת והקשר היה חשוב לך, התקשרת, ביקרת וכיבדת אותה.
בחמש השנים האחרונות איבדנו את העוגנים שלנו, אבני היסוד של המשפחה: לאה, אבא שלי, לאחרונה ההורים של שלומית… ועכשיו אתה?!
איך אתה קשור?
אתה עוד צעיר, זה היה הזמן שלך ליהנות מהפנסיה, לבלות עם שלומית, להמשיך לטייל בעולם, להספיק לעשות את כל מה שרצית אבל לא מצאת את הזמן, ליהנות מהילדים, לראות אותם בהצלחתם בחיים, להמשיך ליהנות מארבעת הנכדים ובטח מהחמישי שבדרך.
יעקובי, מותך הוא אובדן גדול לכולנו. נעלמת לנו מהר מדי ומוקדם מדי. מתנחמת בכך שלא סבלת הרבה. תחסר לי מאוד. הערכתי אותך כאדם ואהבתי אותך מאוד.
אזכור אותך בליבי תמיד.
תנוח בשלום על משכבך – אמן. מיכל, הבת של יהודית
