גל אהרוני

(26/07/1950 – 24/11/1971)

אהרוני נולד באלונים ב-26.7.1950 י"ב באב תש"י, בן ללאה ואשר גוטליב, אח ליעקב הבכור ולמיכל ויונתן שיבואו אחריו.
אהרוני נפל בעת סיור ברצועת עזה במהלך שירותו הצבאי סיירת שקד,
ב-24.11.1971 ו' כסלו תשל"ב.

סופדים לו בני משפחתו

אהרוני!
אני מביטה בתמונתך, עיניך החומות חמות, מחייכות אלי בחיוך המיוחד רק לך.
את החיוך הזה הבאת הביתה אחרי שבועות של מאמץ וסכנת חיים, אתו נכנסת לחדר והבאת אתך שמחה ושירה.
כל כך דאגנו לך תמיד, כמה לילות של נדודי שינה, והן היתה לנו סיבה סבירה לדאגה, אולם עם בואך הביתה פיזרת את כל חששותינו ונטעת בנו אמונה ותקווה, כי אכן היום המאושר של השחרור יגיע ואתה תחזור הביתה. ואנחנו האמנו לך.
בשבת האחרונה, כשנפרדת ממני לשלום, שאלתיך כרגיל: מתי אראך בני? ואתה כרגיל ענית לי: "לא יודע"
האמנם לא ידענו, לא אתה ולא אני, שיותר לא אראך לעולמים? ולבי, לב אם, לא חש את גודל השואה שעתידה להתרחש תוך מספר ימים?
המאורעות שבאו אחרי כן באו בחטף, הכו אותי בהלם, ואיך אוכל לספר את גודל הכאב, הדמעות החונקות, הזכרונות…
הן הם בלבד נשארו לנו, לי…

אמא

אהרוני!
עשרות רבות של מכתבים כתבתי אליך, בעיקר בשלוש השנים האחרונות.
עכשיו הגיע תורו של המכתב האחרון.
לא אשאלך הפעם מה שלומך? ואיך אתה מרגיש?… אני רק רוצה לספר לך כרגיל על הנעשה בבית, במשפחה…
כן אהרוני, באים אלינו בזמן האחרון הרבה חברים, קרובים, ידידים ממרחקים, גם חבריך לכיתה וגם מהיחידה נמצאים אתנו. אנחנו יושבים, מסתכלים בתמונות, מעלים זכרונות… והתמונות, חלקי השניות של עשרים ואחת שנה – עוברות מיד ליד…
בני! אין לב נשבר לצערי, כפי שאומרים. הוא פועם בחוזקה עצומה וכאב… כאב… וכאב…
אתה זוכר? הרבה שוחחנו בזמן האחרון, שני נושאים היו לנו לרוב: יום השחרור הקרב ובא – והחשש פן לא תגיע אליו. ואני אמרתי לך, רק בשבת האחרונה:
" אל תחשוש, אתה מחוסן! פעמיים נפצעת – כמוך עד מאה ועשרים".
שתקת… הסתכלת בי מהורהר, הבנתי רק עכשיו – הבנתי, שאתה ידעת יותר ממני.
כן, גדול השינוי מאז היית בבית בפעם האחרונה. אין אנחנו מסוגלים להבין עוד את גודל האסון, לא יודעים איך להסתגל למבטים, איך להתנהג… מה לומר על השאלה הפשוטה: מה שלומכם ואיך הילדים? איך לענות? תודה הכל בסדר כולם בריאים, רק אחד חסר… ואיך בשבתות כשחוזרים לחופשה? ומה בחגים? ואיך להפסיק לחפש קופסאות קרטון לחבילה, ואיך לעבור ליד חולצות חקי תלויות לייבוש, ולדעת שאין שלך ביניהן… שאלות קטנות, שאלות של יום יום, שאלות של חיים…
אתה יודע, אף פעם לא זכרתי את המספר האישי, הדאר הצבאי שלך, כעת כשאין צורך בהם יותר, אני יודע אותם בעל פה.
תמיד כתבנו את המכתבים בלילות, גם אתה וכן גם אני. הפעם אני כותב ביום, ואין השעה והשינה דוחקת בי ובכל זאת עלי לסיים.
אני מוסר לך ד"ש מהאחים יונתן, יעקבי, מיכלי, הם לא יכולים לכתוב, אבל כתמיד, הרי אתה יודע, הם חושבים עליך, זוכרים אותך… וגם אנחנו, אמא ואני, נזכור אותך כפי שהיית – צעיר, תוסס, קצת מחוספס, רגשני, אוהב לחיות, כך נזכור אותך לעולם.

שלך באהבה, אבא

אני שומעת את נקישות האבנים הגדולות על ארון העץ והן משתוות להלמות רקותי.
האם זה ייתכן? האם יכול להיות שעכשיו, כאשר יגמרו לכסות את הארון, לא אראך שוב, לא אשמע את קולך דובר אלי, האם רק תשאר אצלי במחשבה ותשאיר חלל ריק למראה עיניים?
רסיס אחד קטן שחדר אל תוך לבך המלא חיים, שם קץ לדופק לבך, האם רסיס כה קטן קטל בלי רחמים עלם גבוה ויפה כמוך?
אני זוכרת עדיין כיצד ספרת לנו בפה מלא צחוק, את קורותיך בצבא, הצלחותיך, ואומץ לבך, כאשר ישבנו רתוקים לכסא ושמענו את סיפוריך על החדירות המסוכנות מעבר לתעלה.
דמותך תמשיך לחיות בינינו ותלווה אותי לעולמי עד.

מיכל אחותך

אהרוני כותב למשפחתו
מרום גולן 19.7.1968
שלום הורים יקרים!
עברו כבר שלושה שבועות מאז נפרדנו בבית, והאמינו לי, כאילו היה זה רק אתמול.
בעבודה אין חדש. אני עובד בסיקול וההרגשה משתפרת. העבודה קשה מאד, אך יש גם הרבה זמן לישון וזה מקל.
ביום שלישי היה כנס של כל ישובי הרמה בקולנוע קונטרה. בכנס השתתפו טבנקין, יגאל אלון ועוד… הנאומים היו טובים מאד.
… הייתי באמת נרגש כשיעקובי בא לבקר אותי. בכל זאת שלושה שבועות זה לא פשוט. זוכרים אתם שאמרתי אחרי שבועיים לשהותי פה, שאינני מתגעגע עדיין?
ובכן, כנראה טעיתי, כיוון שאני כבר סופר את הימים ובשבוע הבא אני מקווה לבוא הביתה.
… אני מקווה שאמא לא תבחר למזכירת פנים. במחשבה שניה התחוורו לי כל הבעיות הכרוכות בזה, ולא הייתי רוצה שדווקא היא תהפך לנושא מרכזי בציבור.
מסרו ד"ש חם, ואלפי נשיקות למיכלי ויונתן.

לכולכם שלום ולהתראות מהאוהב אהרון

אי שם 20.2.1970
שלום הורים יקרים ואחים מתוקים!
אני מבין שקצת קשה לראות את כל החבר'ה חוזרים ורק אני אינני, אבל יותר קשה לראות את כולם יוצאים ואני נשאר בבסיס.
… השבוע לא ישנתי בכל לילה יותר משעה אחת וזה לא כל כך פשוט. ביום בשיעורי נשק אנחנו צריכים להחזיק עצמנו חזק מאד כדי לא להרדם. אולי תגידו שזה טוב אבל אפילו לעשן סיגריה אין זמן…
אגב, קבלתי את מכתבכם בדיוק כשחזרנו ממסע פצועים וזה עודד אותי מאד.
אבא, אני מודה לך ששלחת לי את התמונות של מיכלי ויונתן. בכל פעם שאני פותח את הארנק, מתגלות לי פניה המחייכות של מיכלי ומבטו הרציני של יונתן. זה ממש נהדר.
אני מקווה להופיע באחת השבתות, הבעיה היא שעד הרגע האחרון לא ידוע אם יוצאים או לא. לכן חכו לי כל שבת, אך אל תתאכזבו אם לא אגיע, כי אחרי השבת הזו יש עוד שבת וכך גם אני מתעודד.
שלום, עם הרבה הרבה נשיקות ואהבה,
ד"ש לכל החבר'ה במשק, אהרון