(10/01/1922 – 30/11/2015)
אמא שלנו נולדה בחוביישוב שבפולין ב- 10.1.1922. בת בכורה בין ארבע בנות למשפחה ענייה, בה עבד אביה כמתקן גגות ואמה כעקרת בית. הם חיו בבית הסבתא בחדר אחד.
בגיל 6, בגלל היותה ילידת ינואר וקטנה מדי לשנתון הלימודים בבית הספר הפולני, החליט אביה יוסף לקחתה לבית הספר היהודי "תל חי".
החלטה זו ניתבה את חייה. אמא הייתה מספרת שכל אחד הביא משהו לחלוק בארוחת העשר ולה תמיד לא היה מה להביא מלבד לחם שסבתא הייתה נותנת לה בדרך לבית הספר. היא סיפרה על תנאי החיים בחדר אחד, כל הבנות במיטה אחת – ראש, רגליים, ראש , רגליים. או על אפיית החלות בתנור לשבת וחימום המים לאמבטיה בחצר.
בבית הספר התחברה אמא לעברית, ליידיש ולציונות, והיתה לפעילה בתנועת הנוער, שהפכה להיות מרכז עולמה. בתום חמש כיתות התחילה אמא להיות שוליה אצל תופרת בתנאים מחפירים. את השמחה מצאה בתנועת הנוער, הלכה לקורס מדריכים והחלה להדריך.
באחד ממכתבי אחותה גולדה אליה, בזמן המלחמה, היא כתבה שהיא משתמשת במחברות ההדרכה שאמא השאירה מאחור. את קורס המדריכים עשתה בקיבוץ הכשרה בקובל. כשהחלה המלחמה, עברה חוביישוב שהייתה על גדות נהר הבוג,בכל פעם בין שלטון גרמני לרוסי. אמא החליטה שהיא עוזבת. ארגנה כמה בנות, את ינטקה בת דודה ועוד שתי חברות, והן יצאו לדרך, לקובל. שם בזכות ההכרות עם צביה לובטקין הן התקבלו לקיבוץ. משם המשיכו ברכבת האחרונה לוילנה שבה התאספו כ 5000 נערים ונערות שחיכו לעליה ארצה. דן גלברט ז"ל היה מי שהכין את הסרטיפיקטים והפספורטים המזוייפים, בעזרתם יכלה לעלות ארצה.רחל גולדברג ז"ל הייתה המדריכה שלה באותה תקופה ואמא נעזרה בה רבות.
במסע של כשנה דרך אודסה, טורקיה, סוריה ולבנון הגיעו הנערים לארץ דרך ראש הנקרה. הם הגיעו לחברת נוער בתל חי ומשם עלו להקים את מנרה. אבא, נח, עלה גם הוא בעלייה זו, היה עם אמא בחברת הנוער וממקימי מנרה.
במנרה בחרו לממש את הזוגיות שלהם והתחתנו, יום לפני השבת השחורה ב 1946.
שרהלה נולדה במנרה, כמה חודשים לפני מלחמת השחרור, ואמא שתפקדה כחובשת, נשארה להגן על "המולדת", ולמעשה התנתקה מביתה התינוקת שירדה עם כל הילדים מההר למרכז הארץ, לחודשים רבים, עד סוף המלחמה. טראומה שאינה נתפסת כאפשרית היום.
בתום המלחמה עברו אמא ואבא לאלונים, כאן הייתה רחל גולדברג חברתה, וכאן בנו את ביתם והביאו לעולם את קובי בועז ז"ל ונעמי. אמא עבדה כל השנים במתפרה. ממישהי שבקושי ידעה לתפור, הפכה ליוצרת בבד. רק תנו לה גזרה או בגד והיא תדע לשחזר אותו ולהכין ממנו מטעמים. אמא לקחה חלק פעיל בועדות בקיבוץ ובניהול המחסן.
אין סוף סוודרים שהיא סרגה לנו חיממו אותנו בחורף. המון סלטים, קרפעלךוגפילטעפיש ועוגת הקוקוס המפורסמת – הכל מעשה ידייה להתפאר. היא נתנה עד יומה האחרון. שנים ארוכות היתה סגורה, אינה משתפת את מה שעובר עליה בפנים. עד שלמדה "לחשוב חיובי כמו שהבנות שלי אומרות לי" ופתחה את סגור ליבה איתנו, הילדים.
30 שנים ו 30 ימים בדיוק היא נשארה לבד ללא נח, אבינו, שהלך בפתאומיות. מחזיקה את המשפחה כעוגן איתן. זוכה לראות נכדים ונינים, ולהביט ולאמר– האם ממני יצא כל זה?
תודה שהיית אמא שלנו. אוהבים אותך שרהלה קובי ונעמי.
אמא
כשהייתי באה לבקר, אחרי שהכנו לנו ארוחת צהריים, היית אומרת לי בחיוך קטן, תנוחי קצת.
כששכבתי על הספה הבאת שמיכה וכיסית אותי. התכרבלתי לי והרגשתי נינוחה, שקטה, רפויה ושלווה – כמו אצל אמא. תחושה זו מלווה אותי בגעגוע. הייתי שוב הילדה של אמא. אמא חזקה, אמיצה, צלולה, עצמאית, ישרה, עוגן מקשר בין כולנו.
קשה לצרור חיי אדם במילה אחת –אמא זו מילה כל כך גדולה ומכילה ומעוררת תחושות וזכרונות וחוויות ומעקשים. רצית להיות מעורבת בחיינו, לא תמיד שתפנו פעולה, חשבנו שאולי את לא יכולה להבין את הדור הזה (אנחנו) – אבל את תמיד הרגשת בלבך הענק, ברגישותך המוסווית מאחורי חזות בשליטה, את ידעת גם מה שרצינו להסתיר אולי ממך.
באומץ לבך, עזבת משפחה כנערה והלכת אל המטרה, לעלות לא"י. וגם כאן בארץ בנית ישוב חדש, הקמת משפחה, נאלצת להפרד ממני לכמעט שנה כי נקראת אל הדגל, אל השמירה על הישוב –
ספרת שהיו לך שבועיים מאושרים בהם היית את ואני באיזולציה באלונים, עם הגעתנו לכאן. את ואני שבועיים יחדיו. מתנה ייחודית אותה נצרת בלבך. אח"כ שוב נקראת לדגל ואני לבית הילדים.
במפגש המשפחתי האחרון בו היו ניניך ששחקו יחדיו – ישבת ולא הפסקת להנות– עוד ימים רבים אח"כ דברת על כך. המשפחה, הקן הקרוב היה כה חשוב לך – אמא מסורה, נאמנה, מביעה רגשותיה במסורה היית לנו כסלע שסדקיו התרחבו עם גילך המתקדם, השרית בטחון בעצם היותך בשבילנו – קשה לחשוב ולהרגיש שפשוט לא תהיי כבר כאן.
אני משחררת אותך באהבה גדולה. אומרת בקול רם כמה אהבתי אותך ומקווה שיהיה לך טוב שם עם אבא ובועז – ולנו תחסרו ביום יום ובחג ובכל עת. נוחי, התפנקי לך קצת. שרהלה
הספד לאמא יונה גולדברג אמא מה משמעות המילה אמא עבורי. בזיכרונות ילדות דואגת מחבקת רוצה שהכל יהיה בסדר. בדאגה לילדיה הכינה בכל יום שישי מנה מיוחדת של ממתקים לכל ילד על שולחן השבת וזאת לזכור שהלינה הייתה משותפת אז. בכל יום הולדת דאגה לשולחן ערוך בבית עם מתנות לכל אחד ולא רק לבעל השמחה כי תמיד דאגה שלכולם יהיה מספיק.
בזכרונות התבגרות: חרדתית ודואגת שבבית הספר יהיה בסדר ושאצליח בלימודים ולא אהיה שובב כל כך.
בצבא בהיותי חייל דאגה אמיתית לא מפחד מה יקרה לי אלא האם יש לי מספיק אוכל והייתה דואגת לחבילות בלי סוף העיקר שלא אהיה רעב.
אחרי הצבא הייתה מתעניינת בעבודה ודואגת ומודאגת כאשר עבדתי כנהג. לעיתים הייתי חוזר אחרי חצות ומוצא אותה מחכה לי על המדרגות שליד מגרש החנייה ותמיד הייתה אומרת "דאגתי לך" ולא עזרו לי הבקשות שתוריד דאגה מליבה תמיד הייתי מוצא אותה ממתינה לי. באותה תקופה לא היו טלפונים זמינים כמו היום.
בתקופה בה אבי היה בחיים הבית היה מלא אנשים שנכנסים ויוצאים, שותים קוניאק ואוכלים דג מלוח ומספרים בדיחות. אחרי פטירתו פחתו המבקרים כי אמא הייתה דמות דומיננטית וסמכותית ולא שטות ניקית כמו אבא.
עם נישואי לבתיה ז"ל הייתה מקפידה מאד לבוא לאושה תמיד עם עוגיות ועוגות שלא יחסר. היה לה גם מנהג לתת לכל בעל שמחה את המנה שלו שלא יהיה מקופח. גם כשנולדו הנכדים הייתה כל כך מאושרת, כשהיו באים אליה או שהיא הייתה באה אליהם ותמיד עם דבר מה לנכדים שלא יהיו מקופחים.
בשיחות הטלפון שביננו תמיד היו שאלות המה נשמע וכשקבלה תשובה ש"הכל בסדר" הייתה מתעקשת להוציא ממני אולי משהו לא בסדר. לכן, מדי פעם, הייתי צריך לנדב לה פיסת מידע שמישהו מצונן או לא בקו הבריאות וזה היה מספק אותה. תמכה רבות ולמעשה הייתה המשענת לאחי בועז ז"ל שהיית האיש הקרוב אליו ביותר בקיבוץ. גם באחותי נעמי הייתה לה למשענת ותמיד הייתה דואגת כשיצאה למדבר, עד שלא שמעה ששבה לשלום.
אמא היית משענת וגורם מלכד לכל המשפחה, בייחוד אחרי פטירתו של אבא ולעולם לא נשכח זאת. שמחתי שהספקת להכיר את נכדייך וניניך ויצא לך ליהנות מחברתם בעודך בחיים.
עד הרגע האחרון היית צלולה מאד ודעתנית מאד ועומדת על דעתך. גם כשניסינו להקל על חייך בהצעות ופתרונות -תמיד סרבת כי לא נכנס לך לתודעה שאת צריכה את זה. היה לך טבע שתמיד היית צריכה לארח, להכין ולשרת את הסובבים אותך, במקום שאלו ישרתו אותך. וגם בימייך האחרונים, כשלא הרגשת טוב והייתי בא לבקרך, שאלת תמיד: "יעקובי להכין לך משהו לאכול לשתות?" ואני הייתי משיב: "הפעם אני מכין לך".
את היית האור במשפחה ולכתך בטרם עת מהווה מכה קשה עבורנו. אבל החיים ממשיכים ואנחנו נשאר מלוכדים כמשפחה ונזכור אותך תמיד ואת אבא ובועז גם. קובי
אמא
איך זה שפתאום הלכת? העוגן של חיי. הפעם האחרונה שפגשתי אותך הייתה בשבת לפני שבוע. אפילו נשארתי לישון, כי בבוקר נסעתי צפונה למפגש כיתתי. וכך היה לנו זמן לדבר, לתת לך קצת מגע בצוואר שתמיד כואב. וכל כך ביקשת את היד שלפעמים מנעתי ממך.
אמא, היית עבורי מורה גדולה לצניעות, פשטות, יושרה, שיוויון, חלוציות ונתינה. אמא, שכל הזמן דאגת ותמכת ועזרת ככל יכלתך. שרצית לשמוע שהכל בסדר. לשמוע את קולי כשאני חוזרת מסדנה או טיול. שאני בבית והגעתי בשלום.
כל שבוע באתי להיות איתך ביום שישי בערב. וכשירד גשם או שהייתי עייפה, תמיד אמרת תנוחי, תבואי מחר, תשמרי על עצמך.
בסדנה, בסוף השבוע האחרון במדבר, כל הזמן עלה בי שיר:
היי שקטה
עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום
ובטח לא גן עדן
זה העולם הזה ואין עולם אחר.
היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
לא ידעתי עבור מי עלה בי השיר, ושרתי אותו למשתתפים בסדנה.
בלי לדעת שהוא עבורך ועבורי
וכמה את שקטה.
אתמול, ראיתי שאל יפה וחשבתי כמה תהני ממנו, להתכרבל. והבוקר בדרך אלייך, לתת לך מתנה ולהיות איתך כמה שעות, התבשרתי שנפלת ושהמצב לא טוב.
ידענו שזה יכול לקרות.
והרגשת לא טוב בזמן האחרון.
זה היה בתודעה, אבל כמובן שלא מעיזים לבטא זאת בקול.
לפחות בשיחה האחרונה איתך אתמול נשמעת מאושרת. שמחת שהלכת לסב יום. הרגשת פתאום טוב. וקבענו שאבוא היום, ושאפילו נצא לקנות בגדים לחורף כמו שכבר רצית מזמן, וכל פעם הרגשת לא טוב ולא הלכנו.
תודה אמא שהיית איתי בגלגול הזה. לא יכולתי לבקש אמא טובה יותר.
עם כל הלימוד והשיעורים הלא פשוטים, בשורה התחתונה, אהבת אותי והיית שם עבורי בכל דרך אפשרית.
תודה לך אמא יונה.
ודבר אחרון:
נח ויונה. נשארת איתנו 30 שנה ו 30 יום אחרי לכתו של אבא. תמיד חשבתי שעליכם לשנות את שם המשפחה לאררט במקום גולדברג.
אבל אולי אררט הינו הר זהב?
וכעת האם פגשת אותו?
אני אוהבת אותך ולשמחתי אמרתי לך זאת בחייך.
תודה אמא יקרה. נוחי בשלום ובאהבה נעמי
