(08/06/1918 – 12/07/2005)
בשנת 98 כתב חיים את סיפור חייו בספר הנקרא "אשנב לחיי".
וכך כתב בספרו המרתק:
משפחת בלוך, משפחתו של אבי שלמה, היגרה באמצע המאה ה-17 מהעיר קרקוב
לטרנוביץ' שבשלזיה עילית. המשפחה התעשרה, ובבעלותה היו מכרות של עופרת וברזל.
אין לי מושג כיצד הכירו הורי. אמי הרטה שלייר היתה אשה יפה מאד ואין פלא שאבי
התאהב בה והם נישאו.
ראשון נולד אחי יעקב ואני נולדתי כ-4 שנים אחריו, ב- 1918 זמן קצר לפני תום
מלחמת העולם הראשונה. 7 שנים אחריי נולדה אחותנו מרים.
הוריי ראו את עצמם כגרמנים בני דת משה, השקפת עולמם היתה אוניברסלית במקביל להתערותם בחברה הגרמנית היתה להם גם זיקה למסורת היהודית ואמונה ברעיון הציוני.
היתה לי ילדות רגילה ומאושרת. למדתי בבי"ס עממי גרמני עד גיל 10 אולם הלימודים לא עניינו אותי, כמו הפעילות הספורטיבית, אהבתי לשחק כדורגל והייתי חבר בקבוצת כדורגל עירונית. שיחקתי גם טניס וטניס שולחן. החלקתי על קרח ועשיתי סקי, רכבתי על אופניים ובסופי שבוע נהגנו לצאת לטיולי אופניים ארוכים.
עם סיום ביה"ס העממי ב-1928 התחלתי ללמוד בגימנסיה גרמנית פרטית. רק 3
ילדים יהודיים למדו בגימנסיה זו. כל אחד מאתנו היה היהודי היחיד בכיתתו.
באותן שנים הייתי פעיל מאד בקהילה היהודית ובתנועות הפוליטיות היהודיות.
במקביל למדתי שיעורי דת אצל רב העיר ועברית אצל החזן. הודות לו, כאשר עליתי
ארצה, היה לי ידע בסיסי בעברית.
החלטתי לעלות ארצה גמלה בלבי בעקבות אירוע אנטישמי שקרה לי. יום אחד בשנת 1933 ילד ממשפחת אצולה הרים עלי כיסא ושבר את צלעותײ. הוא לא קיבל נזיפה מצוות המורים, אלא גיבוי. באותו יום החלטתי לעזוב את ביה"ס ולהכין עצמי לעלייה לארץ.
הפלגתי באוניה "פולוניה". האווירה על הסיפון היתה של נעורים חלוציות ותקווה
לבאות.
למרות שלא חיכה לי איש על הרציף מצאתי מיד את דרכי בארצי החדשה.
כעבור 3 שבועות התחלתי ללמוד במקווה ישראל. שם למדתי לימודים עיוניים ועבדתי
בחקלאות. התחברתי בעיקר עם הנערים ה"ייקים" שהגיעו מתרבות דומה לשלי
והשתלבתי בקלות בחברה.
עם פרוץ המאורעות היה ברור שעלינו, התלמידים, לתרום את חלקנו בהגנה על הישוב
ונשלחנו לשמירה. ב"מקווה" התקיימה גם פעילות של "הנוער העובד", אני נמשכתי
לפעילות והצטרפתי לתנועה.
טיפלתי בהשגת סרטיפיקטים עבור אחותי והוריי, שהיו בין המבוגרים היחידים
אשר עזבו את טרנוביץ' לפני המלחמה ועלו ארצה.
בחודש מאי 1936 הצטרפתי לקבוצת הרועים. אני איישתי את תחנת האיתות והקשר
שהוקמה בשייך איבריק. במקביל לפעילותי בהגנהְ עבדתי במחצבת "אבן וסיד".
בשנת 42 גוייסתי לפלמ"ח. בשנת 43 הוקמה באלונים המחלקה המיוחדת של
הפנימייה ואני הוצבתי כמזכיר ואלחוטן של המחלקה.
בשנת 44 התקשרתי עם אופירה. היא היתה בהכשרה בנען ועברה לאלונים.
ב-18.02.1947 נולד בננו הבכור בנצי.
בה' באייר תשייח הייתי בחיפה ושובצתי במטה חטיבת כרמלי. משתמה מלחמת
השחרור נפרדתי מצה"ל והתחלתי לחיות את חיי האזרחיים, כחבר קיבוץ אלונים.
בעת שרותי הצבאי הוצאתי רשיון נהיגה ולכן כאשר חזרתי לאלונים נשלחתי לשמש
כנהג ב"רמת הדסה" שהיתה מרכז קליטה לילדי עולים.
במשך השנים הייתי גם נהג משאית בקואופרטיב ה"תבור”.
ב-25.2.50 נולד בננו השני שלומי, יורם בננו השלישי נולד ב-11.7.54
היינו שלמים עם מערכת החינוך בקיבוץ, והאמנו שאנחנו מאפשרים לילדינו את
התנאים הטובים ביותר, ומעניקים להם את סולם הערכים הנכון.
במשך השנים הייתי פעיל בתפקידים שונים בתנועה ובקיבוץ: אקונום, שותף בהקמת
אלום, גזבר ואיש מכירות של אלום.
כל השנים היינו אופירה ואני מעורים בחיי הקבוץ, אולם חיי הנישואין שלנו עלו על
שרטון. זהו תהליך קשה וכואב לכל זוג, אולם על אחת כמה וכמה כואבת הפרידה
במקום קטן כמו קיבוץ.
התחברתי עם תמר לאחר התאלמנותה. יחד יש לנו 15 נכדים ושלוש נינות. ביתנו
פתוח ומזמין, בכך רב חלקה של תמר שמטפחת ויוצרת אווירת ארוח נעימה המחברת
את המשפחה המסועפת.
במשך 32 שנות חיינו כזוג ביססנו תמר ואני את יחסינו על חברות אמיתית, שותפות
מלאה ויכולת לחלוק ולחוות חוויות יחד.
בשנת 99 נפגעתי בתאונת דרכים קשה. לאחר שהחלמתי גיליתי את עולם המחשב
והתמסרתי להנאות החיים.
אני מתבונן בצאצאי וחושב לעצמי שהתברכתי בבנים, בכלות, בנכדים ונינים נפלאים. כל
אחד מהם אדם מעניין ומקסים.
