(09/08/1911 – 31/08/1999)
ישראל אמיר נולד בשבת נחמו תרע"א לפני 88 שנים להוריו סילקה ואיזיק אוברוייס. בעיירה טרובין באזור לובלין שבפולין.
אביו עבד במאפיה שבבית מגורי המשפחה וגם האם עזרה לידו. בנוסף לכך עסק האב גם בחקלאות, הוא קנה חלקת אדמה מידי יהודים שהיו בעלי קרקע, אך לא עבדו אותה.
מארבעת ילדי המשפחה. שני בנים ושתי בנות, נשאר ישראל לבדו, אחיו ואחיותיו נספו במגפה שפרצה במלחמת העולם הראשונה. ישראל, חלה אף הוא, אך ניצל הודות לרופא צבאי אוסטרי, מצבא הכיבוש.
בבית אבא כובדה המסורת היהודית, נשמרו השבת והחגים. אך ללא קנאות. האב לא כפה על בנו דבר שלא היה לרוחו.
ישראל למד ב"חדר" מגיל 3 עד בר-מצווה, שפת הלימוד הייתה אידיש.
לאחר מכן למד עם מורים פרטיים. לימודים כללים כמו פולנית חשבון ועוד.
מגיל 13 היה חבר תנועת הנוער "גורדוניה" – שם התוודע לראשונה לרעיון השיתוף, בעקבות הקומונות הראשונות שהוקמו או בא"י. מגיל 17 כבר היה פעיל ומדריך בקרב הנוער, בעירה הקימו ספריה ומועדון ששרתו את כל תנועות הנוער הציוניות. ישראל היה בין ראשוני תנועת “החלוץ" ו"החלוץ הצעיר" והשתתף בהקמת סניפים לתנועה בכל האזור.
ב-1931 יצא להכשרה בקיבוץ “מגשימים" קיבוץ הכשרה ראשון משותף לכל הזרמים החוציים. קבוצות ההכשרה השתכנו באחוזות של בעלי-קרקעות פולניים, כ-30-40 חלוצים בכל אחוזה ועבדו אך ורק בחקלאות.
למעשה קיבל ישראל ישראל אישור לעליה, אך בשל היותו בן-יחיד להוריו ולפי בקשתם, דחה השליח מא"י את עליתו וישראל המשיך לפעול בחנועה ויצא לההכשרת "תל-חי". המצב בפולין החמיר, העבודה בקרב הנוער היתה רבה ועלייתו נדחתה. רק באוגוסט 1939, חודש לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, קיבלו ישראל וחברתו יונה, זימון למרכז החלוץ בוורשה כדי לעלות ארצה.
הורי בני הזוג נתנו את הסכמתם אך דרשו שתערך חתונה כדת! זה אמנם נעשה,
בשעה 02.00 אחר חצות של יום התשעה באב(!) בשעה 04.00 כבר היו השניים בדרכם לוורשה לעליה לא"י, עליה בלתי-ליגלית.
ישראל ידוע לכולנו שהוא היה עובד אדמה בדם, שנים ארוכות בכרם ואחר-כך במטעים וראה פרי בעמלו. מאוחר יותר, עבר עם שאר ותיקי החברים למפעל שהיה אז חדש, "אלום".
יונה וישראל, שניהם אנשי עבורה וקיבוץ בכל נשמתם, גידלו באלונים את
שלושת ילדיהם,עמוס, תמי ודבורה'לה.
ישראל עבד כל עוד כוחו עימו, עד לפני זמן קצר, היה גאה בעצמאותו וסרב לקבל תמיכה ועזרה שהגיעו לו על פי גילו. רק בחודשים האחרונים נכנע. עוד אלון אחד נעקר מחורשת חברתנו, אך זכרו ופעלו יישארו איתנו.
יהי זכרו ברוך.
