(24/06/1923 – 28/01/2010)
שולה, בתם הבכורה של ננה ובבה, נולדה בעיראק ב-1923 למשפחה ציונית ברוכת ילדים, בה שמונה אחים ואחיות.
לארץ, עלתה בגיל שנה וארבעה חודשים, בנסעה במונית דרך ביירות.
בארץ התיישבה המשפחה, עם שולה ואחיה שהיה כבן שלושה חודשים, בירושלים.
את לימודיה בבית הספר היסודי עשתה בבי"ס "רוחמה", ולאחר מכן בתיכון מקצועי "אליאנס". כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה הפסיקה את לימודיה.
ב-1941 נישאו שולה וניסים, ובינואר 1955 הגיעו לאלונים עם ילדיהם, במסגרת המבצע "מן העיר אל הכפר". באלונים גידלו שולה וניסים את ילדיהם ראובן, חוה, רותי ז"ל, ,עזרא, חנהל'ה ז"ל ואילנה, משפחה שורשית ונטועה היטב במשק.
באלונים עבדה שולה במגוון עבודות: כמטפלת, בלילהלו הישן (ששכן במחסן הכללי) ובסריגה, עד שפרשה לעשות לביתה.
בכל יום ששי אחה"צ אספה את בניה, נכדיה וניניה, למפגש משפחתי וארוחת ארבע.
שולה זכתה להיות צלולה ועצמאית עד יומה האחרון.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
אמא-
אנו כבר מתגעגעוים אליך.
בחיים שלך היית קצת קשוחה אלינו ומאד קפדנית. לפעמים קצת דאגנית, אבל תמיד מתוך ראיית טובתנו. כך גידלתם את ואבא משפחה לתפארת, המפגש של ימי ששי אצלך בבית, ,גם הבנים הנכדים והנינים, היה שובה לב. הוא יחסר לנו מאד.
גם צלצול הטלפון שלך, לכל אחד מבני המשפחה בעה מסוימת של אחה"צ והערב – "ספירת המלאי שלך" – יחסרו לנו.
הדאגה לבני המשפחה, שהיתה מעל ומעבר, גרמה לך לדחות את ניתוח הלב לו היית זקוקה לפני 15 שנה, מחשש שתשאירי אותנו יתומים.
לבסוף הלכת בשקט ובשלווה. כמו שצריך. כמו שאומרים: "רק צדיקים הולכים כך לעולמם".
אמא, נוחי על משכבך בשלום,
לא נשכחך לעולמים,
מסרי את אהבתנו לאבא, לרותי ולחנהל׳ה, ושמרו עלינו שם מלמעלה.
הילדים
היום אנחנו נפרדים מסבתא מאוד מיוחדת,
אנחנו רוצים לספר לכם ע סבתא שלנו ומה היתה בשבילנו,
למי שלא יודע, אנחנו 14 נכדים ו-10 נינים, עובדה שמסבירה למה היתה דאגנית והתקשרה אלינו יום יום באותה שעה, באותו סיבוב טלפונים יומי, לבדוק לשלומנו ולשאול מה חדש. השיחה לא ארכה יותר מדקה, אך הספיקה להרגיע אותה ולתת לה נחת עד יום המחר, בכל יום חמישי כלל הטלפון גם את השאלה אם אנחנו מגיעים אליה ביום שישי בארבע אחר הצהריים לארוחה ולמפגש המסורתיים של כל הילדים והנכדים. ומיד העוררה ההתמרמרות בלבנו: "אוף, למה? אנחנו רוצים לישון צהריים ביום שישי"… אבל בסופו של דבר הגענו ולא אכזבנו אותה, לשמחתה ולשמחתנו כמובן.
המפגשים של כל המשפחה ביום שישי מספקים לנו צרור בדיחות וקטעים שלא נשכח,למשל:
כשהיינו שואלים אותה אם היא רוצה לאכול, ענתה: "לא תודה, כבר שתיתי מים".
כשהיינו מדברים בינינו, היתה מתערבת וצועקת "מה אמרת?" ואו היינו עונים: "לא משנה, סבתא, הכול בסדר" אצל סבתא תמיד היינו צריכים להיות ילדים טובים, לסיים את כל האוכל בצלחת, לאכול שלושה בורקסים, מנת פול, קערת לפתן וכמובן לקנח עם שוקולד, שקדים ופרי.
רגע לפני שאנחנו נפרדים לשבת שלום הייתה מחלקת את מלאי המעדנים שקנתה: ארבעה יוגורטים פר נכד, פומלה, איזה מנטוס או שניים, ואם יש אירוע בפתח או יום הולדת, גם שטר היתה מחלקת.
סבתא שלנו –
היית חוויה שלא נשכח, היית מיוחדת ולא כמו אף אחת אחרת, אף פעם לא התלוננת באוזננו, תמיד היית בריאה, חזקה ועצמאית.
תודה על כל האהבה, ההשקעה, האכפתיות והדאגה, הכול ייזכר לטובה ובגעגוע שלא יגמר,
מכל הנכדים והנינים בארץ ובחו"ל
