איטח חיים

(11/06/1961 – 13/05/2010)

חיים נולד בחיפה ב-1961 בן שני להוריו, רפי ז"ל ושולה, תבדל לחיים ארוכים. אח
למרים, אילן וורד.
הוא גדל בקרית ים ולמד בביה"ס היסודי "אמירים" ואח"כ בתיכון "רודמן".
כילד, נודע כשחקן גולות מחונן ואהב מאד את הים.
את שירותו הצבאי מילא כמכונאי נושאות טנקים בחיל הים.
לאחר שחרורו מצה"ל, למד בטכניון הנדסת תעשיה וניהול.

בשנת 1986 הצטרף חיים לאלונים במסגרת פרויקט "חוויה". כאן פגשנו לראשונה את הבחור הצעיר והגבוה, גם הסגנון המיוחד רק לו. הוא נקלט בעבודה ב"אלגת" ומיד התבלט גם בקשרים החברתיים שיצר.
חיים קשר את חייו עם ענבל והם נישאו ב-8.8.88.
למשפחה הצעירה נולדו ירדן, מעיין, פלג וים. חיים היה אב מסור לילדיו, ואיש משפחה בכל רמ"ח אבריו.
תוך כדי הרחבת המשפחה, הוא יצא ללימודי הנדסאות מכונות ואחר כך השלים את לימודי
ההוראה במכללת "אורנים".
מזה למעלה מעשר שנים , עבד חיים בבי"ס "עמל" ברמת דוד ושימש כמחנך כיתה וכמורה
למתמטיקה ולמחשבים.
חיים בלט מאד בחוש ההומור ובשמחת החיים שלו. היו לו זיקה וכבוד למסורת ישראל,
אותה השכיל לשלב בחיי הקהילה החילונית בקבוץ. הוא היה נכון להירתם לעזרה ובין
השאר זכורה לנו ההתגייסות המופלאה שלו לאיסוף ציוד לילדים נזקקים. ביחד עם ענבל
פתחו את ליבם וביתם לאימוץ משפחות שנקלטו באלונים.
היתה לו רגישות רבה לחברים מבוגרים והוא התגייס תמיד, ברצון ובאהבה, לעזרתם.

הוא היה אדם בעל חום אנושי רב, אך צנוע. מעולם לא התהדר בעשיית החסד שלו ולכן לא את כל מעשיו הטובים ניתן לפרט.
מה צר על כי נלקח מאתנו כה מוקדם.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

חיים
מה בר אפשר לומר על אדם מלא חיים, טוב לב, בעל שמחה אין סופית שמת ?
איך קורה שאיש כל כך מיוחד, מסור, בריא בנפשו ובגופו נעלם פתאום מהנוף ?
לפני עשרה ימים שוחחנו על התקופה הקצרה שתעדר מבית הספר, וביקשת ממני שאמנה
מחנך כמילוי מקום, שהרי יש לך את הכתה הכי טובה בבית הספר, אמרת, ואסור להפקיר
אותה . לא עזבת אותי עד אשר הבהרתי לך, ברחל בתך הקטנה, שהנושא טופל ויש מחנכת. רק אז נפשך ידעה מרגוע.

למי ששואל כמה אהבה יש באדם אני אומר – פעם חשבתי שהיא מוגבלת, אבל מאז שהכרתי אותך אני יודע שיכולה להיות אין סופית.

איש יקר, אנחנו כואבים את חסרונך כשבועיים, אבל עד היום היית חסר וידענו שתשוב.
עכשיו אנחנו נמצאים חסרי חיים, אין אותך וזה סופי. החן, החיוך, הבדיחות הכל-כך-לא-
מצחיקות שלך, כף היד הענקית שלך שתמיד, אבל תמיד, רק ליטפה – יחסרו לנו.
המלחמה שלך עבור תלמידי הכתה שלך הייתה כל כך כנה ואמיתית, על סף הנאיביות. לא
תמיד הסכמתי איתך אבל תמיד שמחתי שאתה מתווכח איתי. ראיתי את הניצוץ, את
האהבה, את הכנות שבך – וזה היה שווה הכול.

כששכבת בבית החולים והכיתה שלך התגעגעה, הם כתבו לך מכתבים כדי שתקרא ותדע מה הם מרגישים כלפיך. חבל שלא קראת, חיים, היית מחלים. התמימות שבכתיבה שלהם אליך, אל האב השני שלהם, אל האח הגדול, הייתה מעירה אותך, חיים. חבל שלא ראית.

במסגרת ההליכות האיך סופיות שלך לבית הספר, עצרתי לך טרמפ לפני שבועיים וסיפרת לי על המטבח החדש שבנית בבית. אתמול הייתי בבית שלך. בחיי , כל מה שאמרת נכון. מטבח יפיפה , כל כך מתאים לאופי שלך – עכשיו ענבל המקסימה תצטרך להיות שם בלעדיך. זה כבר לא יהיה אותו המטבח. ארבעת ילדיך – ירדן, מעיין, פלג וים – יכולים להיות גאים באבא שלהם, אבל לא יכולים להבין למה הלכת כל כך מוקדם.

חיים, היינו במתח ובחרדה כי הבנו שמשהו לא בסדר! עם הניתוח הפשוט שעברת. כל בית
הספר התפלל לשלומך, חיים. כן כן, כל בית הספר. תאמין לי שגם אני התפללתי יום יום
ולילה לילה, אבל תפילתנו לא נשמעה. חיים יקר – כנראה שזקוקים לך יותר במקום אחר,
אין לי הסבר אחר.

בית הספר מרכין ראשו לכבודך, תלמידיך עצובים, כואבים ודואבים את חסרונך, ואנחנו
מבקשים ממך סליחה שלא אמרנו לך את זה מספיק כשהיית איתנו.
איבדתי חבר.

יואב ברבי
מנהל עמל רמת דויד