אופנהיים שלמה

(28/06/1916 – 23/04/2019)

שלמה אופנהיים ז"ל

נולד ב – 28.6.1916

נפטר ב – 20.4.2019

שלמה נולד ב-28.6.2016 בורשה שבפולין, כבן השישי מתוך שמונה, להוריו דב ורבקה. במשפחה היו חמישה בנים ושלוש בנות.

בשנת 1925 (בהיותו בן 9) עלתה לארץ המשפחה, שמנתה עשר נפשות. דב ורבקה היו ציונים שעזבו את "סיר הבשר" והצליחו להתמודד עם קשיי הקליטה בארץ בכוחות עצמם. בחודשים הראשונים לבואם, כל בני המשפחה הצטופפו בחדר אחד בצריף קטן בתל אביב.

הבית שהיה להם (שנבנה ב 1924 ע"י חבר של דב ברחוב שנקין 31) הושכר עד שירווח. בית זה עומד על תילו ומשמש כבית לשימור.

האב, שהיה צורף במקצועו, התקשה למצוא עבודה והבנים המבוגרים עבדו בעבודות שונות על מנת לפרנס את המשפחה.

אם המשפחה עבדה גם היא, בתנאים קשים בעבודות של בישול, תפירה, אפיה וכביסה. את לימודיו עשה שלמה בבית הספר הדתי "תחכמוני".

עם סיום הלימודים הצטרף שלמה לתנועת "הנוער העובד".

בימים עבד בבית חרושת ובערבים הגיע לבלות במועדון במשחק ובהאזנה להרצאות.

בעצתו של דוד כהן (אבא של מולה ז"ל) הצטרף, שלמה, לקבוצה שהתגבשה לקראת יציאה להכשרה באחד מקיבוצי העמק. כאן, לדברי שלמה, נחרץ גורלו להמשך חייו בקיבוץ. הקבוצה של שלמה הגיעה להכשרה בעין-חרוד והכשירה את עצמה לקליטתם החברתית של קבוצת עולים ב"חברת הנוער הראשונה" מגרמניה. חניכי חברת הנוער למדו ועבדו ואילו חברי ההכשרה רק עבדו.

כאן רכש שלמה את יסודות החקלאות, מוסר עבודה ובעיקר – דרך לחיים חדשים.

לאחר כשנתיים בעין-חרוד, היה שלמה אחד משלושת החברים הראשונים שקפצו מרכבת העמק והגיעו לקרית חרושת בכדי להקים את "קבוצת הרועים" (אשר לימים תהפוך ל"קיבוץ אלונים"). תנאי החיים בקרית חרושת היו קשים, מכל הבחינות, וזמן קצר לאחר בוא החברים הראשונים לשם, פרצו מאורעות 1936. הקבוצה התקשתה להגן על עצמה ועברה לגור בביתם של אלכסנדר וציפורה זיד. כנהוג באותם ימים, היה שלמה פועל ביום ונוטר בלילה. בין כל תפקידיו כנוטר הושאל גם לפלוגת S.M.S בפיקודו של אורד וינגייט.

עם שובו, עבד שלמה בעבודות חוץ שונות – מחצבות, קוי מים, בנין ועוד.

בימי מלחמת העולם השניה, ניצל שלמה מהשתתפות ב"סירת הכ"ג" כאשר נעדר מאלונים כי נסע לבקר את אחיו הכלוא בכלא עכו, בדיוק ביום בו יצחק שדה בא לגייסו למשימה זו. ארוע זה השאיר עליו את חותמו.

שלמה נכנס לעבוד בענף המטעים והתמיד בו במשך 4 שנים. לאחר מכן הוצע לו לעבוד בנהגות והוא נהיה חבר "אגד" למשך כשלושים שנה.

בשנת 1942 נישא שלמה לרחל ז"ל, ונולדו הבנות נילי , הבכורה שרהלה' השניה ומיכלי הצעירה. בהיותו בן 63, חלתה רחל ושלמה הפסיק את עבודת הנהגות וחזר לעבוד בקיבוץ בבית החרושת "אלום". ב"אלום" עבד במשך שנים רבות, עד אחרי הגיעו לגבורות.

שלמה נודע בקולו הערב והנעים בחגים, בעיקר בפסח, בשירת הסולו שלו.

בצעירותו הקים, ביחד עם זאב יערי ז"ל, בוסתן של עצי פרי בתל חזין, הנמצא קרוב לאלוני אבא.

הוא שמר באדיקות על בריאותו ועד לפני שנים אחדות ניתן היה לראותו צועד בהליכה מהירה.

בשנים האחרונות חלה התדרדרות בבריאותו וניתן היה לראות את הירידה בחדוות החיים שלו.

שלמה, איש משפחה למופת, בעל שמחת חיים וחוש הומור מפותח, הגיע לגיל מופלג. כך נזכור אותו.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

לאבא היקר שלי, שלנו

היום אנו נפרדים ממך בצער רב ובלב כואב.

עברת דרך ארוכה ומכובדת עד הגיעך הלום.

זכית להשתייך לדור המייסדים ולהגשים חלום עם אנשים רבים וצעירים, שהיו נחושים להקים ולבנות את הארץ שלנו ולהקים כאן מדינה יהודית.

לא נרתעת מקשיים ומאבני נגף.

היית שייך לדור של אנשים צנועים וחדורי מטרה.

זכית להקים משפחה ביחד עם אמא באלונים וזכית ששלושתנו (הבנות) נחיה לצדכם בקבוץ.

היית אבא חם ואוהב, אבא דואג ומפנק.

על אף ולמרות שגדלנו במסגרת החינוך המשותף, אני זוכרת את הבית החם שהענקת לנו, את הטיולים ליער, כל שבת ובכל מזג אויר, גם כשירד גשם שמנו שק על הראש ויצאנו לטייל.

אהבת לשחק אתנו על הדשא, לספר ולשיר. היה לך קול טנור צלול וחזק.

כנהג "אגד" אהבתי לנסוע אתך ומדי פעם לשבת לידך. היית מאד אדיב לנוסעים שהעריכו אותך על מסירותך וסבלנותך.

השנים חלפו להן וזכית להיות סבא ל-10 נכדים ובהמשך סבא רבא ל-20 נינים.

השתדלתי לדאוג לך עד כמה שיכולתי עם שרהלה ומיכלי.

אני רוצה להודות לך על כל מה שהענקת לנו.

אהבת את החיים ולא רצית להפרד מהם.

בתקופה האחרונה, היה לך קשה, ניטלה ממך העצמאות ולא יכולת לדבר ולשיר. כאב לי לראות אותך במצב הזה.

קשה לי להאמין ולקלוט שאתה לא אתנו ושלא אראה אותך יותר.

תנוח על משכבך בשלום.

נילי.

לאבא שלי.

היום אנחנו נפרדים ממך, אבא יקר, אחרי מסע ארוך של חיים מאושרים ובריאים.

היתה לך הזכות ששלושתנו היינו לידך, הקפנו אותך בהרבה אהבה, חיבוקים וליטופים.

ולנו היתה הזכות לעוד הרבה שנים של אבא, למרות שבשנתיים האחרונות כבר לא דברת, אבל העיניים שלך דברו.

לא תמיד ידענו אם אתה מכיר אותנו ומזהה, אבל כששרנו לך את השיר שכל כך אהבת, "כנרת שלי", תמיד ירדה לך דמעה מהעין וזה ריגש מאד.

לאחרונה אושפזת בבית החולים ואיך שהוא התאוששת. היה נראה שאתה חזק, אבל השבוע זה כבר נראה אחרת.

הבנו שלא בטוח שתצא, וכך היה.

תנוח על משכבך אבא יקר.

אוהבת מיכלי.