(28.06.1940 – 05.12.2025)
שמחה נולדה בירושלים בשכונת "זכרון טוביה", כבת שמינית מתוך תשעה אחים ואחיות, להוריה חנה ודוד אלבג, ב-28 ליוני 1940 (כ"ב סיון ה'ת"ש).
את לימודי בית הספר היסודי עברה בבית הספר לבנות, אליאנס, בעיר הבירה.
שמחה סיפרה כי כאשר אימה הייתה עמוסה מדי בעבודות הבית (כביסות, בישולים…) למשפחה הגדולה, הייתה שולחת אותה אל הדודה, שגרה בקרבת מקום, ומבקשת ממנה למסור לדודה ש"כאשר החמור יגיע – שתקשור אותו". רק שנים רבות אחר כך, כאשר צפתה בהצגה "בוסתן ספרדי", הבינה את משמעות ההודעה שמסרה לדודתה…
בתקופת מלחמת השחרור והמצור על ירושלים, כששמחה הייתה בת 8, סבלה המשפחה ממחסור רב והח'וביזה שצמחה בין הבתים, היוותה מרכיב מרכזי במזונם. שמחה סיפרה כי בחורף הירושלמי הקר חיממו את הבית בעזרת מנגל על פחמים, שעמד באמצע הבית ועליו גם בישלו. בתקופה זו הייתה בבית, בנוסף למצוקה עקב המצור, דאגה רבה מפני ששני בנים ושני חתנים גויסו לצבא ונלחמו. לשמחת המשפחה, כולם חזרו מהמלחמה בשלום.
באחד הלילות, כשהצבא הירדני הפגיז את השכונה, שמחה ניצלה מפגיעת רסיסים, תודות לאחותה רבקה, לימים פודים, אשר גוננה עליה בגופה.
עקב מלחמת השחרור, שבה לא התקיימו לימודים, נאלצה שמחה להישאר כיתה ולחזור על כיתה ג'. לדבריה, משנה זאת ואילך כל נושא הלמידה השתפר באופן משמעותי ביותר. היא אהבה מאוד ללמוד ונהייתה תלמידה מצטיינת. היא אף שימשה, מכיתה ד', כמורה מחליפה כאשר היה צורך בכך, וגם עזרה בפרנסת המשפחה כמורה פרטית לתלמידות שהיו עולות חדשות.
בשנת 1955, בהיותה בת 15, הצטרפו רבים מבני משפחת אלבג לאלונים במסגרת תנועת "מן העיר לכפר", בעקבות ניסים ושולה, שכבר היו באלונים מספר שנים.
שמחה הצטרפה לכיתת אלה וסיימה באלונים את חוק לימודיה.
לאחר שירותה הצבאי, נישאה שמחה לזאב גור, בן גבעת ברנר, והם עברו לגור באלונים.
נולדו להם 5 ילדים: דורון, כרמל, דותן, שהם, ורון.
בשנים הראשונות עבדה שמחה כמטפלת תינוקות. לאחר מכן, במשך שנים רבות, עבדה שמחה בספרייה, עם שושנה אביגדורי ורחל אופנהיים זכרן לברכה. בהמשך, יצאה לעבוד כספרנית בחטיבת הביניים של ביה"ס כרמל זבולון. כאשר סיימה לעבוד בבית הספר, חזרה לעבוד בספריית אלונים ביחד עם לאה שביט, עד סגירת הספרייה.
כאשר יצאה לפנסיה, תמכה שמחה בתלמידים ממרכז אלון ויצרה עימם קשרים חמים ומשמעותיים.
שמחה הייתה אשת משפחה חמה והיו לה קשרים חמים ונפלאים עם כל נכדיה וניניה.
כל מפגש משפחתי גרם לעיניה לזרוח מאושר.
שמחה אהבה מאוד את החיים, גם בשנים האחרונות כאשר בריאותה התרופפה.
אנו נפרדים היום משמחה.
נוחי בשלום על משכבך ויהי זכרך עימנו לעד.
________________________________________
אימוש, סבתוש וסבתי לחלקנו…
כשחזרנו לקיבוץ לפני שבע שנים היו לפעמים שואלים אותי: מה הדבר הכי טוב בקיבוץ?
הייתי עונה ללא היסוס! לבת הקטנה שלי יש סבתא. נקודה סוף.
למי שגר רחוק מהקיבוץ ומהמשפחה במשך שנים, שני בני הבוגרים לא חוו את סבתם כפי שבתי הקטנה חוותה אותה.
היינו רואים ומתראים לעיתים רחוקות.
בשנתיים שלוש הראשונות לחזרתנו הייתן מתראות מספר פעמים בשבוע ומתחברות סבתא מצד אחד ונכדה מהצד השני. אופיר זוכרת עד היום את הריטואל של להגיע לסבתא אחרי התלתון לשחק טאקי, לשוטט במחשב, קצת דבר מתיקה של סבתוש והביתה אלינו. הדבר ריגש אותי אז ומחמם את ליבי גם היום.
לפני שבועיים, כוכב האלופה, ארגנה לכבוד יום ההולדת של אבא מסע בזמן והתחנה הראשונה הייתה ביקור בבית גוברין שם שמענו, ראינו והתרגשנו, המשפחה המורחבת, מתמונות סיפור היכרותך עם אבא לאחר שחרורכם מהצבא, צעירים ויפים שהגיעו להתנדב בבינוי קיבוץ בחיתוליו.
לקחתי ממך לא מעט לאורך השנים ואני מוצא לא מעט הנאות גם היום שאת הנחלת לי בבגרותי. היית הספרנית המיתולוגית של הקיבוץ ודרכך נחשפתי לאין ספור ספרים וסופרים, ואהבה לספר טוב היא ריגוש עבורי בכל פעם מחדש. זכיתי לקבל לקריאה ראשונה ספרים שהוזמנו לספרייה, החלפנו רשמים והמלצות על ספרים והחלפנו ביננו עד לאחרונה כאלו.
שנינו כאבנו את לכתו בטרם עת של מאיר שלו, סופר שכה אהבנו והצטערנו עליו ועל הספרים שלא יוציא עוד.
היית אשת "המילה הכתובה" עם ידע נרחב בתנ"ך, היסטוריה, מדע והיית "החבר הטלפוני" לכל קושייה בטריוויה.
הנחלת לילדים את האהבה, ההנאה והתחרותיות במשחקי חברה: אז זה היה טאקי, מונופול ורמי והיום אליאס, קטן, ומץ'.
לתשבצים, מודה, פחות התחברתי, ובעיקר לתשבצי ההגיון שכה אהבת ושעות שקדת עליהם.
עת שאלון בננו לחם מהשבעה באוקטובר במשך חודשים בעזה ואחר כך בלבנון ונפשנו היתה מוצפת דאגה לשלומו, שאבתי כוחות וחוסן מזכרון ההתמודדות שלך כנערה עת אבא, דורון וכרמל שהו תקופות ארוכות בלבנון במלחמת שלום הגליל.
היית כל כך מסורה לזולת, בתמיכה לאלו שזקוקים לכך בהמון התמדה, מסירות, צניעות ולאורך שנים, ואני הופתעתי כל פעם מהפנים והשמות של אלו שתמכת בהם שסיפרו לי כך בהודיה עמוקה.
אימוש,
לדאבוננו בריאותך הדרדרה בשנים האחרונות. התמודדת עם מחלת הסרטן ויכולת לה, אולם שמחת החיים ירדה והקושי ניכר בך, על אף שמיעטת התלונן.
התעקשת לחכות ליום שישי האחרון לפני לכתך אל העולם הבא.
אומרים שהצדיקים והטובים שביננו נפרדים מאיתנו ביום שישי וללא צל של ספק כזו היית.
איך דורון אומר: אני נפרד היום לא רק מחלק ממני אלא גם ממישהי שמייצגת חלק ממי שאני.
את זוכה אמא להיקבר לצד אחותך האהובה רבקה שהיתה כל כך מסורה לך ואת עבורה במשך שנים.
נוחי על משבך בשלום.
אוהבים ומתגעגעים.
