(03/11/1921 – 21/11/1984)
רחל נולדה כבת שניה מבין ארבעת ילדי משפחת בירנבריי בעיר שטטין, שעל גבול פולין.
את ראשית לימודיה עשתה בבית ספר כללי ורק עם עלות היטלר לשלטון, החלה ללמוד בבי"ס יהודי.
עם סיום לימודיה בביה"ס עברה רחל לברלין ושימשה כמטפלת בילדי משפחה יהודית. משם עברה למינכן למסגרת של הכשרה צעירה, לקראת עלייתה ארצה.
בהיותה במינכן חוותה את אירועי ליל הבדולח. במועד זה החלו בגירוש היהודים בעלי אזרחות מזרח אירופית לגבול פולין. לראשונה נתקלה רחל בעובדת ההבדל שבין יהודי ליהודי בגרמניה.
את המשך הכשרתה לקראת העליה עשתה בהולנד בעבודה בחקלאות וברפת. זאת היתה ראשית הכשרתה לריכוז הרפת באלונים, בעתיד.
רחל עלתה ארצה בסתיו 1939 על סיפון אוניית המעפילים "דורה". בעת הפלגתם נודע למעפילים על פרוץ מלחמת העולם השניה.
בשואה איבדה רחל את הוריה אחותה ואחיה.
בהיותה בת 17 רחל נשלחה להתיישב באלונים כחלק מקבוצה קטנה, לה לא נמצאו מקומות קליטה בגבעת חיים, בה היו אמורים חברי הגרעין לעבור תהליך ליכוד חברתי.
ב-1940 יוצאת רחל לעבודת חוץ באשדות יעקב, חוליה בשרשרת תפקידים אותם מילאה במשך השנים, עד להיותה רכזת ענף רפת החלב.
עם חיסול הענף עקב מחלת הפה והטלפיים, עוברת רחל לעבודה בהנהלת החשבונות, ענף לו תרמה רבות בחריצותה, התמדתה, בשקט הנפשי שלה וביכולתה להבליג על קשיים רבים – וכל זה ללא הכשרה מקצועית מקדימה.
רחל היתה אחת החברות הבודדות באלונים, שלמדה בקורס רכזי משק בעין חרוד. במשך שנים רבות היתה פעילה בתחום המשקי – ריכזה את העבודה, היתה חברה בוועדת משק ובמזכירות, בוועדות כלכליות וועדות תקציב למיניהן – בכל העשייה בקיבוץ על תהפוכותיה וסערותיה.
בשנת 1944 התחתנו רחל ואריה ונולדו הבנים איתן ז"ל, עמוס ז"ל וגידי.
רחל נודעה בין חבריה כבעלת מאור פנים אורך רוח ושקט שהשרו על כל קרוביה אווירה של נועם.
אמא
מוזר וקשה לי לכתוב עליך בזמן עבר.
נדהמתי לקבל במרחקים את בשורת האיוב על מותך. מה עוד שקבלתי ממך מכתב שבו כתבת לי שאת מרגישה טוב ותהליך החלמתך מהניתוח להוצאת הגידול הסרטני מתנהל כראוי ואת מקווה לחזור לקצב חיים ועבודה, שהורגלת אליהם בקיבוץ.
ארבעה ימים לפני מותך דברנו בטלפון ואמרת לי שכולם מרגישים בסדר ואין בעיות. לי היה מאד עצוב שלא זכיתי להיות עמך בשעות האחרונות של חייך, למרות שהכל קרה בפתאומיות ובאופן בלתי צפוי.
התקופה שברצוני לציין, היא שכיבתך בבי"ח עפולה, לפני כארבעה חודשים עם מחלת הסרטן. היתה זו אולי הפעם הראשונה שיכולתי לסעוד אותך ולהרגיש שגם אני יכולתי להעניק לך משהו על כל אותן שנים שגידלת אותי ודאגת לי.
לא אשכח שביקשת מאתנו (כל בני המשפחה), לא לשהות אצלך הרבה זמן ואפילו שאין צורך להיות כל יום, בכדי שנוכל להתעסק גם בדברים האחרים שלנו.
פשוט לא רצית להיות מטרד.
דבר שהרשים אותי במיוחד, היתה ה"דלת הפתוחה" אצלך כלפי חברי המשק, אולפן, מתנדבים, וילדי חוץ, ושמירת קשר עם כל אותם האנשים לאורך שנים.
כמה חבל שלא זכית לקרוא ולשמוע את ההערכה הרבה והכבוד שרוחשים לך אותם אנשים.
אמא, תמיד הסברת לי שתכבדי את דרכי בחיים ותוכניותי גם אם אחיה מחוץ למשק, אך על שלושה דברים הקפדת להסביר ולחנך אותי וזה בראש ובראשונה להיות בן אדם, על כל המשתמע מכך. לכבד כל אדם באשר הוא, ולהיות שלם באופן אישי עם דרכיי ומעשיי בחיים.
אמא, כך אזכור אותך ואמשיך לנהוג ולחנך על פי אותם דברים שהענקת לי.
גידי
מספרת רחל – כשעבדתי בנגרות
מלחמת העולם השניה כבר נכנסה לשנתה השניה. הישוב העברי נדרש לתת את חלקו ולהלחם באויב הנאצי. באסיפה באלונים דנים על העתיד, מה יהיה בגורלנו, כאשר כל הבחורים יצטרכו להתגייס. החלטנו לתת לחברות הכשרה במקצועות הגבריים, וכך התגלגלתי לנגריה. החלטתי לנסות את מזלי על יד משור הסרט, מכונת ההקצעה והמקדחה.
גם בכלי יד למדתי להשתמש. האוירה בנגריה היתה נעימה מאד.
… חלפה שנה. חברי הנגרים לא יצאו למלחמה ואני חשבתי שאוכל לחזור לעבודותי הרגילות והנה רכש המשק באותו זמן מכונת כביסה.
הקניה בוצעה בעזרת הלוואה מאשדות יעקב. כדי לפרוע את החוב שלחנו חברים לעבודה באשדות. גם אני הייתי בין היוצאים. אך הגעתי לאשדות, נודע להם שיש לי ידיעה בנגרות. מרכז הנגריה נתן לי ארגז כלי עבודה והטיל עלי לבצע תיקונים בצריפים ובבתי ילדים. סבבתי עם הארגז בשבילי המשק חודשים מספר.
היתה זו הפעם האחרונה שעסקתי בנגרות.
עם שובי נבחרתי כמחסנאית בגדים.
מארכיון אלונים
