(02/03/1948 – 15/10/2019)
דוד נולד כבן בכור, להוריו הלה ויצחק
רטמן זכרם לברכה, ב-2.3.1948, במהלך
מלחמת השחרור. הוריו, ניצולי שואה חבוטים שזה מקרוב הגיעו לארץ, גידלו אותו באהבה
ובדאגה רבה. בהיותו כבן חמש, נולד אחיו שוקי ובהיותו כבן עשר נולדה אחותו הקטנה
רבקהלה' זכרה לברכה.
דוד גדל בגן רימון ומשם עבר לכיתת
שיבולת. במהלך שנות בית הספר, דוד התבלט במיוחד בכושר ההתמדה שלו. הדבר בא לידי
ביטוי בכך שהשלים כל משימה אשר לקח על עצמו. כשהייתה "עונת המשוריות"
למשל, דוד השלים את העבודה והוציא תחת ידיו כרכרה לתפארת וכך היה גם בכל דבר שעמס
על עצמו.
ממש ערב גיוסו לצה"ל, בינואר 67,
נפטרה אימו הלה לאחר מחלה קשה וממושכת. איציק, אביו, לקח על עצמו את הליווי
ה"אימהי" החם במהלך כל שנות השירות הצבאי. בצבא שירת דוד בנח"ל
המוצנח, בו לחם (כחניך קורס מכ"ים) במלחמת ששת הימים, והתקדם עד לתפקיד
מ"מ, לאחר סיום קורס קצינים.
מיד עם סיום הצבא, שלא כשאר בני אותו
הדור, דוד החל ללמוד לקראת בחינות הבגרות במטרה ברורה לצאת ללימודים גבוהים בהמשך.
גם כאן בלטה התכונה של כושר ההתמדה והנחישות. דוד התקבל לאורנים ולמד להיות מורה
להסטוריה ותנ"ך בתיכון. הוא התחיל ללמד בבית הספר האיזורי "כרמל
זבולון" אך במהרה עבר ללמד בבתי ספר תיכוניים בחיפה. בית הספר האחרון בו לימד
שנים רבות היה ליאו בק. עוד בשנה שעברה, כשהוא פנסיונר, נסע מדי שבוע להכין
בהתנדבות מספר תלמידים לבגרות, דבר שהביא להצלחתם בבחינת הבגרות. דוד שאף להרחיב
את השכלתו ואת התואר השני עשה במדעי המדינה.
במהלך תקופת הלימודים באורנים, נישא
לאורה והם הקימו את ביתם באלונים. כאן נולדו סער (בעיצומה של מלחמת יום כיפור)
ואחריו הבנות סיון, פז ושחר. המשפחה תפסה חלק נכבד מחייו של דוד ואף כי היה אדם
עסוק מאוד, הקדיש לילדיו, ובהמשך לנכדיו, את מלוא תשומת הלב והנתינה.
אחד הדברים המאפיינים ביותר את דוד
הייתה אהבתו הגדולה לספורט בכלל ובמיוחד למשחק הכדורסל. דוד היה זקן השחקנים
הפעילים בכדורסל במדינה והמשיך לשחק גם כאשר חלה. בנוסף להיותו שחקן פעיל, שימש
בשלושים השנים האחרונות גם כמנהל הקבוצה. לדוד הייתה יד זהב וביום טוב היה צולף
מכל מקום על המגרש. דוד הג'ינג'י היה לוקח את המשחק בשיא הרצינות ורגז מאוד כאשר
הקבוצה לא שיחקה כראוי. הוא היה נוזף בשחקנים ומדרבן אותם לשפר את משחקם.
בשנים האחרונות, כשיצא לפנסיה, דוד
התחיל להיות שותף גם בחיי התרבות באלונים והעמיד חגים ומועדים לתפארת, עם עומק
רוחני ורגישות אומנותית. קודם לכן תרם את חלקו בעיקר כרקדן לעת מצוא.
דוד, איש יקר, מסור למשפחתו ולקיבוצו,
אדם נחוש ושקדן הלך מאיתנו בטרם עת, לאחר שנלחם בגבורה במחלתו. אנו נפרדים ממך
בהערכה ואהבה וננצור את זכרונך עימנו לעד. יהי זכרך ברוך.
דוד היה בן 20 כשנפגשנו, שנינו חיילים. דוד קצין בנח"ל, משרת
במחנה 80 ואני חיילת צעירה שסיימה זה עתה מחזור ביניים של טירונות במחנה 80
ושובצתי לבסיס קרוב לביתי בנתניה.
היתרון היחיד היה מועדון ריקודים לסטודנטים בשם "בר
אוריאן" ובימי רביעי רקדו בו ריקודי עם בזוגות.
חברה משותפת חיברה בינינו במועדון, רקדנו יחד והשאר היסטוריה.
דוד עדיין כאב ביותר את מות אמו ממחלת הסרטן, כשנה קודם לכן, והוא בן
19.
בדקתי וראיתי שקבוץ אלונים מספיק רחוק מנתניה ודוד נמצא ראוי.
היינו בני 20 ו-21 וזה הזמן המושלם להתחתן ולהקים משפחה.
גם במשפחותינו הפולניות גרמנו נחת רוח. נראה ששנינו פולנים טהורים
מכל כיוון. דודה פולה ודודה יוכבד היו מאושרות מהכלה הפולניה הכשרה, שתתפוס מהר את
מקום האימא החסרה, לשוקי הצעיר ולרבקל'ה היתומה הקטנה שלא הבינה עדיין שהיא מיותמת
מאימא.
דוד התגייס לשירות צבאי ב-1967 וכבר בקורס מכי"ם נקלע להילחם
במלחמת ששת הימים.
עם סיום השירות הצבאי, שובץ למילואים בגדוד חטמ"ר 612 בגזרת
ירדן – מלחמת ההתשה.
כבר הייתי ביומי האחרון להריון הראשון עם סער כשפרצה מלחמת יום
כיפור.
בננו סער נולד ב-7.10.1970, דוד עדיין חיכה לשיבוץ הגדוד בגזרת ירדן,
אלא שלשמחתנו ירדן לא הצטרפה למלחמה.
בהמשך נולדו לנו 3 הבנות: סיון, פז ושחר ודוד, אין כמוהו אב גאה
ומצפה מילדיו לגדולות.
אביו, יצחק, נפטר במאי 2001, ממחלת אלצהיימר. רבקל'ה, אחותו הצעירה,
נפטרה בינואר 2002, בהיותה בת 42 בלבד, מסיבוך מחלת הסרטן בה חלתה בצעירותה.
דוד עבד, בתחילת דרכו כחבר קבוץ צעיר, בהשקיה בעצי פרי, לכן היה
ממונה על טרקטור ששימש להביאני לקבוץ מהצומת, בעת ביקורי בקיבוץ. כן עבד ביציקה
באלום.
התחילה להתגבש אצלו ההחלטה להיות מורה בישראל, כשהדוגמא ומודל חיקוי
עבורו הם מוריו לשעבר, פנינה ושרגא בר סלע. לימים, בנם, פרופסור גיל בר סלע, היה רופאו האישי במשך 6 וחצי השנים האחרונות
במחלתו הנוראה, ממנה נפטר.
בתחילה, השלים בגרויות ביגור, כי הרי לילדי הקבוץ של פעם, לא היה
צורך בתעודת בגרות. לאחר מכן הוחלט בוועדה שדוד לא יהיה מורה לספורט, כפי שקיווה,
כי אם מורה להיסטוריה ותנ"ך. דין התנועה קבע!
את תחילת דרכו כמורה עשה בחטיבת הביניים – קמפוס ה"גוש" –
גוש זבולון כמורה מקצועי.
אח"כ לקח על עצמו לחנך 2 חברות נוער בקיבוץ.
למד לתואר שני, מדע המדינה והחל לעבוד בבית הספר התיכון של המכללה
למנהל, בחיפה. עבר, עם בית הספר, לנווה דוד – כשהתאחד עם ביה"ס
"שו"ב".
למד 3 שנים מכוננות ב"מכון הרטמן" בירושלים, והתמקצע
בהוראת יהדות ומחשבת ישראל. לקראת סגירתו של בית ספר "שו"ב", עבר
ללמד בביה"ס "ליאו בק" בחיפה, כמורה לתנ"ך ויהדות לכיתות
תיכון אותן הגיש לבגרות, וזאת עד ליציאתו לפנסיה ב-2015. המשיך ללמד גם אחרי
הפרישה מתוך אהבת המקצוע והקשר לבית הספר, לצוות המורים ולתלמידים.
דוד היה מורה בנשמתו. בחוויה שלי היה מורה לחיים.
במקביל שיחק כדורגל וכדורסל בקב' הפועל אלונים ובליגה למקומות עבודה.
הוא התמיד במשחק הכדורסל עד עכשיו – למרות מחלתו והמגבלות שיצרה
עבורו. מזוהה לחלוטין עם הכדור והמשחק.
אני תוהה האם החיבורים האלה שלו להוראה, לכדור סל ולחברים הם אלה
שהאריכו את חייו באיכות חיים גבוהה עד כמעט יומו האחרון.
אדם חכם, רב ידע, רגיש, שקט וצנוע, חם ואוהב, אהוב על כולנו, רב
עוצמה, וסלע איתן שלא ידע ויתור מהו.
אוהבת, אורה
אבא,
איפה להתחיל?
בכדורסל זה מובן
מאליו, בעצם בבית הספר שלימדת בו כל כך הרבה שנים, אולי המשפחה שכל כך אהבת, לא,
הספורט שהיה נתח משמעותי מחייך, בעצם החברים הרבים שלא רצית לפספס אף מפגש, אמא
שהיתה כל עולמך ואתה כל עולמה.
אני ממש לא
יודע.
חיית חיים כל כך
עשירים ומלאים בכל התחומים הללו.
אפילו למחלה
שהגיחה לפני כ-7 שנים לא נתת לחדור ולהפריע והמשכת לדחוף קדימה ולעשות הכל כקודם.
עד לפני 10 ימים
רצת אתנו על המגרש כמו אחרון התיכוניסטים שלימדת.
לפני שבוע חזרתם
מעוד חופשה בחו"ל ואפילו בבית החולים כשאחרים במצבך כבר היו מוותרים, אתה
המשכת להיאבק והגוף היה כל כך חזק… אבל בסוף נכנעת.
הגוף נכנע למחלה
הארורה שלקחה גם את אמך הלה ואחותך רבקה, בטרם עת.
אז במה
להתחיל?…
אין ממש טעם,
נשארו רק חפצים
שלך בכל מקום בבית וזיכרונות לרוב.
לצערי זה
הסוף…
הסוף שלך אתנו,
אבל לא בלבנו.
סופה של תקופה,
חרוטה בזכרון של כל אחד ואחד מקרוביך ומכריך.
תודה אבא על
שהיית. סער
אבא שלי, אבא
יקר ואהוב
זה באמת קרה?
באמת אינך עוד?
ולא תשב על הכורסא שלך ותצפה באיזה ערוץ ספורט ולא תשחק יותר כדורסל, ולא תהיה
אתנו בימי ששי בארוחות המשותפות? ולא תחבק אותי ותקרא לי סיוני ולא תהיה פה יותר
בחיינו…?
בלתי נתפס…
למרות שכולנו
ליווינו אותך עם המחלה הארורה 7 שנים, וידענו היטב כמה מלנומה קטלנית, ממה שלמדנו
עליה וממה ששמענו מהרופאים. אבל למולנו היית – אתה.
ומי שלא מכיר
אותך ולא מבין מה זה אומר, דוד רטמן, זה אומר כח בלתי נלאה, עקשנות ודבקות בחיים.
במהלך רוב שנות
המחלה חיית חיים מלאים – המשכת ללמד, לשחק כדורסל, להפגש עם חברים, לשחק באולינג,
ללמוד, ולטייל.
גם כשהפחידו
אותנו לקראת טיפולים אגרסיביים עם תופעות לוואי איומות – אצלך זה נראה אחרת…
תופעות הלוואי היו מינוריות, בזכות גופך החזק, המשכת הכל, כמעט כרגיל, גם עם
המגבלות והקשיים.
הרופאים בעצמם
נראו נדהמים כל פעם מחדש. הפער הזה בין המחלה שבפנים ואתה שבחוץ. כלום לא הכניע
אותך, עד לסוף…
אבא אהוב,
אתה היית כל כך
הרבה בשבילי, ואני יודעת שבשביל עוד הרבה אנשים. אבא חם ואבא עוטף ודואג (טוב גם
חרד), עם חיבוק כל כך מנחם, ברגעים שהיו קשים לי בחיים. אבל ברגע הכל כך קשה הזה
של לאבד אותך – אתה לא יכול כבר לחבק אותי ולנחם…
עשית הכל בשקט
שלך ובדרך שלך.
כשילדתי את זיוי
בתנו הבכורה, היית סבא מדהים – מדי יום הייתי באה אליכם אחה"צ ואתה מיד קרנת
כשראית אותה, והיית לוקח את זיו לטיול ארוך בעגלה, נותן לי לנוח ומתמסר כל כולך
לזיו.
אבאל'ה, ירשתי
ממך את הגנים הספורטיביים ואת הכח הפיזי וכשהתחלתי לרוץ בקבוצת ריצה, התרגלתי
לשמוע את האמירה – שאני רצה מהר ובקלילות כי יש לי גנים של רטמן, וזה תמיד ממלא
אותי בתחושת גאווה גדולה. כי זה ממך!
וירשתי ממך גם
את האהבה לריקוד, ולפני שנה זכיתי לבלות אתך שעות רבות, נפלאות ויקרות של הריקודים
שרקדנו ביחד, בהופעה הגדולה של חגיגות ה-80 של הקיבוץ. הרגשתי גאווה גדולה לרקוד
אתך את ריקוד הזוגות. עשינו חזרות רבות נוספות, רק אתה ואני מאחורי הקלעים, כדי
להזכר בצעדים שכבר התקשית לזכור, אבל כך זכיתי אני בזמן איכות יקר עם אבא שלי, המצחיק
המתוק הרקדן והלוחם! ואמנם גם על הבמה הייתי צריכה לתזכר אותך מה הצעד הבא, אבל
בסוף התוצאה היתה מרשימה! ואף אחד לא יכול היה לנחש שאתה חולה… ואף אחד לא יכול
היה לנחש שבבוקר היית בטיפול ברמב"ם כשבערב של אותו היום היית בחזרה גנרלית
על הבמה עד השעות הקטנות של הלילה.
אבל זה אתה
כאמור, כלום לא יעמוד בדרכך!
ולכן כל כך בלתי
נתפס שבסופו של דבר, המחלה הכניעה אותך ולא אתה את המחלה.
אבוש יקר ואהוב,
כל כך אתגעגע
אליך, כולנו. השארת חלל גדול בלב ובחיינו.
אוהבת, סיון
אבא אהוב
יש לי כל כך הרבה מה לספר עליך ומה
להגיד לך, אין לי מושג מאיפה מתחילים.
מאז שאני זוכרת את עצמי היית העוגן
שלי. תמיד יכולתי לסמוך עליך, על החיבוק החם והעוטף, על ההקשבה.
נתת לי כל כך הרבה כח רק מעצם היותך
לצידי, השקט שלך, החיוך, הדאגה.
היית מקור השראה עבורי – אני מעריצה את
החוזק שלך, את האהבה להוראה , לבית הספר ולתלמידים שלך. את זה שלא ויתרת גם כשהיה
קשה פיזית או נפשית, אתה לא התייאשת ולא ויתרת. המשכת לשחק כדורסל, ללכת לחברים
לסרטים והצגות. אהבת לחיות ומילאת את החיים שלך בכל כך הרבה משמעות.
אני רוצה לספר לך שכל כך הרבה אנשים
מתקשרים וכותבים על כמה משמעותי היית עבורם וכמה אהבו אותך. מקווה שהרגשת זאת גם
בחייך.
הימים הארוכים שלנו יחד כשנסעתי אתך
לטיפולים היו עבורי נחמה ומילאו אותי. הם אפשרו לי הרבה זמן איכות ביחד אתך של
שיחות, צחוקים וחיבוקים ולפעמים גם בכי ובעיקר שמחתי שמתאפשר לי להיות שם אתך
ולצדך.
הלוואי שזה היה קורה בנסיבות אחרות.
אבא – הימים האחרונים היו סיוט לכולנו
ואני רק יכולה לקוות שלא סבלת מאד ושהרגשת שאתה לא לבד ואנחנו אתך.
תמיד שמרת עלינו ואני נורא רוצה להבטיח
לך שנהיה חזקים אבל כרגע לא מרגישה ככה.
יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד, אבל
נגמרו לי המילים…
הגעגוע כבר עכשיו קשה מנשוא.
אוהבת אותך המון המון פז
דוד רטמן, או "רטמן", אחי
האהוב שעזב אותנו "לא בזמן". אח שלי ושל אחותי רבקה ז"ל.
ב-2.3.1948 נולד דוד ליצחק והלה
ז"ל הורים שיצאו מהשואה והקימו משפחה באלונים.
דוד התחנך בבי"ס יסודי ותיכון
באלונים. חובב ספורט בכל ליבו, גופו ונפשו.
כנער היה שחיין גב מצטיין, השתתף
בתחרויות שחייה אזוריות, זכה במדליות והיה מספר 1 בשחיית גב באלונים. כחובב ספורט
היה כתב ספורט של החוברת "אילנות" של ביה"ס, שם סקר את הליגות בכדורסל,
כדורגל ואפיזודות בספורט. בהמשך התכתב עם שחקן נבחרת ישראל אמציה לבקוביץ', כולל
תמונה עם חתימה.
באמצע שנות הששים הוקמה באלונים קבוצת
כדורסל שאותה הובילו נערים מכיתות "שקמה", "סלע",
"זית", "שבולת" ו"גפן".
אבא יצחק רטמן (הלולן) היה בין מובילי
ויוזמי הרעיון של הקמת קבוצת הכדורסל ששיחקה בליגות ג' ו-ב' כשעל הקווים באולם
המיוחד, אוהדים רבים מאלונים.
דוד בלט בנוכחותו לאורך כל חייו על
מגרשי הכדורסל עד ימיו האחרונים.
המשחק הוציא ממנו אמוציות ברמות
הגבוהות, ולהפסיד… אין מה לדבר, חס וחלילה.
כדורגל היה גם עיסוק ספורטיבי מרכזי
ובשבתות התמקדנו במשחקים מתוחים בין הרווקים לנשואים.
יכולת מופלאה הפגין במשחקי
הג'ולות/בלורות ובתחרויות הרוויח ערמות של ג'ולות וכילד הערצתי את מקצועיותו.
בחדר האוכל בימי ששי בערב, דוד רקדן
ריקודי עם מדהים, ואני ילד שאסור לו להכנס לאזור רחבת הריקודים, עוקב אחריו במעגל
בהערצה וממנו ירשתי את האהבה לענין.
בחגים השונים – פסח ושבועות, הוקמה
"להקת מחול אלונימית" ודוד לא אכזב גם שם.
אח בוגר, נותן בטחון במשפחה ולי. משמש
דוגמא כאדם הגון, ישר, חכם, שקט, שכייף להיות אתו וללמוד מהידע הרב שאוצר בתוכו.
בסוף 1966 התגייס לחטיבת הנח"ל
ובאמצע קורס מכי"ם היה שותף בכיבוש מוצב בצפון סיני "אום אל קאטף".
באמצע המלחמה הגיע לביקור קצר עם כל
החגור, קסדה ונשק ותמונה יחד אתו בגינת ביתנו עם מצלמה ענתיקה, גרמה לי לגאווה
ענקית.
כמה כייף ונעים שזהו אחי. שוקי
