רונן רינה

(02/06/1921 – 24/07/2012)

רינה נולדה ביוני 1921 בהנובר שבגרמניה. שלוש שנים אחרי לידתה, נולדה חנה, ועם לידתה נפטרה האם, ושתי האחיות נשארו עם אבא ואימו. לאחר כמה שנים שניהם נפטרו, ורינה וחנה נשארו יתומות. חנה נשלחה לבית יתומים ורינה עברה להיות עם סבא מצד האם ואשתו השניה, שהיתה סבתא מסורה ודואגת.

הבית של סבא וסבתא היה בית מסורתי, כולל הליכה לבית כנסת, שמירת כשרות וחגיגת החגים עם הרבה אורחים, אנשים מהקהילה שהיו חסרי אמצעים.

רינה הצטרפה לתנועת נוער וכך נסללה הדרך לעליה לארץ ישראל. בגיל 10 עברה לבית ספר תיכון, כך זה נקרא שם, אבל הספיקה ללמוד בו רק שלוש וחצי שנים, עד שעלה היטלר לשלטון. סבא וסבתא ראו את הנולד וחיפשו דרך לשלוח את רינה לארץ.

בגיל 13 וחצי התקבלה לבית ילדים ונוער במוסד "אהבה" בברלין, ובגיל 14 עלתה לארץ באוניה מאיטליה, והגיעה למוסד "אהבה" בקרית ביאליק, שם שהתה כשלוש שנים.

החיים ב"אהבה" התחלקו בין עבודה בענפי עזר ושרות לבין לימודים כלליים בשעות אחרי הצהרים.

בשנת 39, בהיותה בת 18 הגיעה רינה לתל יוסף במסגרת הכשרה של הנוער העובד, שם עבדו ולמדו בתנאים פיזיים לא קלים. עם גמר שנת ההכשרה הצטרפה לקבוצת רביבים בראשון לציון, שם עבדה בענפי שרות ובחקלאות, במפעל האשלג בסדום, ונשלחה עם עוד חברות לתל נוף לנפץ אבנים לחצץ – עבודה קשה ביותר.

ברביבים הכירה את משה ובשנת 1945 נישאו. לאחר כשנה נולדה בתם הבכורה – נעמי.

בשנת 48 עברו עם קבוצת משפחות מרביבים לאלונים, כי הבינו שלא יוכלו לגדל ילדים ברביבים שבנגב.

באלונים עבדה בחינוך, בתחילה בגן ואח"כ בבית ספר במשך שנים ארוכות. במהלך שנים אלו נולדו מיכל ועפרה.

לאחר עבודתה בחינוך עבדה באקונומיה ו-22 שנה בכלבו. עם העברת הכלבו לידיים צעירות, עברה לעבוד באלום, במחלקת אריזה, וכשנמכר המפעל עברה לעבוד באלגת.

באלגת עבדה , בעבודת תיוק, אותה עשתה בסדר ודיוק כמו שהיקים יודעים.

בכל שנותיה לא ויתרה על העבודה והמשיכה כך עד גיל 89.

בינתיים נולדו 10 נכדים ו-7 נינים, ורינה שבעה נחת מהמשפחה הגדלה.

בשנתיים האחרונות הלכה ונחלשה, עד שלא יכלה עוד.

תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים.

אמא – אשה קטנה אבל גדולה.

ידענו את מצבך, ושהפרידה קרובה, ובכל זאת זה בא בהפתעה.

לא היה לך קל בשנתיים האחרונות, אבל אנחנו נזכור את מה שהיה לפני, את האופטימיות שלך ואת ההומור היקי שלך, ובחרתי להקריא מעל קברך חלק מהברכה שכתבתי לך ליום הולדתך ה-85, ברכה שאומרת עלייך הרבה, וכל כך אהבת אותה, וזאת הברכה:

אמא שלי האחת והיחידה

זאת הזדמנות לומר לך תודה

על כל שהענקת לנו כל השנים

לא בהטפת מוסר, אלא דרך מעשים

על היושר, הצניעות, החריצות והמסירות

על הסובלנות והפתיחות

לקבל כל אחד מאיתנו עם בחירותיו

לנהוג עם כל אחד לפי נטיותיו

ועם הנכדים – ידעת לתת לכל אחד

את מה שהוא אוהב, ביחס מיוחד,

ותמיד אצלך בפינה, במזווה

לנכדים שאולי יבואו – משהו מחכה.

את חייך ידעת לחיות במלואם

הרצאות, הצגות וקונצרטים גם

טיולים בארץ ובחו"ל

כי לסקרנות אין גבול

ובין לבין, את לא שוכחת את החברים

אתם, שאחד לשני דואגים.

והיום אנחנו נפרדים ממך אמא, בטוחים שעכשיו את שלווה

ויודעים שמיצית את החיים במיטבם.

נוחי על משכבך בשלום.

עפרה

סבתא שלי
בתקופה האחרונה ראינו אותך הולכת ונחלשת. ידענו כמה את סובלת, אך לא נשאר לנו לעשות דבר מלבד להיות ולכאוב אתך.

למרות שידעתי שהסוף קרב, וכל מפגש אתך יכול להיות האחרון, למרות שניסיתי להכין את עצמי לפרידה הזאת, תפסת אותי לא מוכנה. לא מוכנה ולא יודעת איך להיפרד.

האם לספר לך כמה אהבתי אותך וכמה היית חשובה לי?

האם להודות לך על האהבה והדאגה האינסופית שלך?

על התמיכה והקבלה? על כל הדברים שלמדתי ממך?

על הכיף והפינוקים?

האם לבכות על לכתך? האם לשמוח על כך שאת לא סובלת יותר?

האם לספר על הבנאדם שהיית, ועל כמה משמעותית היית עבורי?

ואיך בכלל אפשר לדבר עלייך בלשון עבר, אם רק שלשום ישבנו יחד?

מה בכלל יש להגיד עכשיו, כשאת כבר לא אתנו?

סבתא שלי – קטנה וכל כך חזקה

את תישארי איתי לנצח.

סמדר