(12/03/1917 – 26/06/1999)
עברו רק או כבר שנתיים מאז שברכו את משה ביום הולדתו השמונים.
משפחה ענפה והרבה ראשי שיבה. נפתחו סכרי הענווה ודובר בשבחו של אדם בעודו במלוא כושרו. משה, אנו שמחים שזכית לכך.
בית הוריו של משה משקף מציאות יהודית וייחודית כאחד. אביו, יליד וילנה, אמו מאוקראינה. השפות המדוברות בבית: רוסית ואידיש. בית ציוני חילוני. חילוניות שלא מנעה מאביו לרכוש מדי שנה מושב בבית הכנסת, ולפקוד אותו פעמיים בשנה. בית ללא שמירת צום יום כיפור, אך אכלו מחוץ לחדר האוכל המשפחתי. משה נולד ב-1917 במוסקבה.
כשליטא זכתה בעצמאותה, ניצלו הוריו את האפשרות לקבלת נתינות ליטאית ועזבו את ברית המועצות לגרמניה. מעכשיו שפה שלישית בבית. הגרמנית. למרות זאת, עד 1933 היה "היינט" הוורשאי, העיתון היחיד בבית. קודם ברלין ומשם לקמניץ.
תנועת הנוער "הבונים" ומגיל 13 שפה רביעית ועיקרית – עברית.
בסוף 1933 עליה לארץ. לימודים בית הספר הריאלי בחיפה והוצאה ממנו בגלל היותו חבר במחנות העולים. בגרות בבית ספר בלפור בת"א.
למחרת הבגרות, יציאה להכשרה בגבעת ברנר להגשמה ברביבים. עדיין רק פלוגה בראשון לציון, עבודה בפרדסים, חלוקת לחם ממאפיה מקומית, פעילות מרוכזת במועצת פועלי ראשון לציון, שהיתה בשעתה מקום ריכוז של פלוגות "תמהונים", שחיכו לצו התנועה לעלות להתיישבות. גם הקריירה המרשימה, תחילתה בצו התנועה. כשבעידן "הבחורים הטובים" רביבים נשארה בלי מנהל חשבונות. מזכירות הקיבוץ המאוחד מינתה "בחור טוב עם בגרות ריאלית", למנהל חשבונות, מקצוע שהתמיד בו 55 שנים.
בזמן עליית רביבים להתיישבות עבד משה בסדום. ב-1945 נישאו רינה ומשה. משה היה הכוח המניע למציאת מוצא מהסבך שנוצר על ידי החיים בשני מחנות, בנגב ובראשון. כשראשוני הילדים נולדו, אישר הקיבוץ המאוחד העברה לאלונים.
במהרה תפס משה מקום מרכזי במערכת הניהולית – משקית של אלונים. יעידו גזברי אלונים לדורותיהם שבלי עזרתו של משה, מילוי תפקידם היה קשה עוד יותר. אלונים, ובראש וראשונה המשפחה, רינה נעמי מיכל ועפרה, הפכה לבסיס איתן של משה ליציאה למגוון תפקידים. הקמת מח' ביטוח בתנועה וניהולה, ניהול ברית פיקוח.
כרואה חשבון מורשה, יחידי בארץ ללא השכלה מקצועית פורמלית, נציג ברית התנועה הקיבוצית בענייני הביטוח הלאומי, שופט בבית הדין העליון של ההסתדרות. משה, שרבים ראו בו איש מספרים קשוח, התגלה בעבודתו בוועדת החברה של התק"מ, כאיש פתוח נפש, והבנה בקונפליקטים בין חבר לקיבוצו.
מאות חברים חפשו וקבלו את עצתו ופסיקתו ברצון והערכה.
משה, בשיחות רבות שניהלונו על ביתנו – אלונים, על גיל וזיקנה, על שורות מתדלדלות, על תלות ועצמאות, נעשינו עניים בעוד חבר וידיד.
חלקת הקבר פונה אל הבית בו תמשיך משפחתך לשמור את זכרך הברוך.
דוד תדמור
משה
כן, זה הסוף. אך איזו מילה אכזרית זאת בשבילי ואתה כל כך ייחלת לסוף הזה, כי לא מצאת טעם בחיים במצב זה, ללא יכולת לעשות ולעסוק בדבר כלשהו; רק לשבת בכסא ולהקשיב לרדיו. גם הצפייה בטלוויזיה הקשתה עליך מאד בגלל מצב העיניים, אשר הלך והחמיר ואי אפשר היה לעזור לך.
מאד סבלת מתופעות לוואי קשות שהתלוו למחלה וגרמו לך ממש ייאוש, והרופאים היו אובדי עצות.
אתה, שידעת תמיד עשיה ופעילות, מלא מרץ ורצון לעזור (יעידו על כך מכתבי תודה ורבים מחברי משקים, אשר שמורים עמנו), מוצא את עצמך בחוסר יכולת לעשות דברים אותם היית רגיל לבצע בכל מקום ובבית בפרט.
היית עקשן לא קטן. לא ויתרת על שום דבר; לנסוע לנהלל, וללכת לאכול בחדר האוכל. רצית להיות עצמאי, לקחת אוכל לבד וגם להוריד את הכלים וכמובן גם את שלי, כי כך תמיד היה.
כאשר בקשתי מעפרה לעזור לנו בדבר מה, כעסת עלי ואמרת: אני יכול לעשות את זה, למה להטריד את עפרה? עוד נהיה זקוקים לעזרתה.
במשך כל שנות חיינו יחד, לא שוחחנו כל כך הרבה כמו בחודשים האחרונים. נזכרת וספרת דברים שהיו בעבר הרחוק. היה ממש מרתק להקשיב לך.
בכל כוחך התנגדת לעבור להחלמה. רצית להשאר בבית. אבל מצבך התדרדר והתנאים לא אפשרו זאת לצערי.
משה, מאותו יום שעברת להחלמה, למרות התנגדותך העיקשת, הכל השתנה בשבילי. פתאום אני לבד בבית, וזה קשה. באתי אליך, שהיתי לידך, אבל זה לא הקל עליך. סבלת מאד שאינך בביתך ואנשים זרים מטפלים בך. ביטאת זאת, ולא פעם מחית – לא אכלת ולא שתית. המצב החמיר במהירות מדהימה. כך זה המשיך גם בבית החולים ואתר מחובר למכשירים. עמדתי ליד מיטתך, ליטפתי את ראשך אבל לא יכולת להשיב לי אפילו ברמז דק.
רק לפני חדשים היה לנו מפגש משפחתי. ליואב מלאו 60. התלבטתי אם נוכל לנסוע כי זה מאמץ גדול עבורך. מתוך ידיעתך את המצב אמרת לי: אנחנו נוסעים, כי זאת בוודאי ההזדמנות האחרונה בשבילי לפגוש ולראות את כולם. וכך אכן היה.
משה, עברנו הרבה ימי אבל במשפחה ואליהם נוסף עתה עוד יום עצוב וכואב.
כולנו בוכים ומנסים להתנחם בידיעה שכך היה רצונך.
והנה הסוף המר והאכזר.
נזכור אותך תמיד כמו שאתה מביט אלינו מהתמונות בהן אנו מעלעלים ומתבוננים.
רינה
