קרש יעקבי

(15/02/1954 – 06/03/1975)

יעקבי נולד ב-15.2.1954 י"ב באדר תשי"ד להוריו אסתר ומרדכי, אח צעיר לעמי ולרבקה.
את שנות בית הספר עבר יחד עם חבריו לכתת לבנה. הוא התבלט בטוב מזגו ובשמחתו המתפרצת. תמיד מרכז החברה.
את עבודתו שנים מספר בפרדס ואחר כך בפלחה, עשה תוך השקעת כל מרצו ונהנה מהעבודה.
הספורט ובעיקר כדור הסל להם הקדיש יעקבי את עיקר שעות הפנאי, היוו דוגמא להיותו עקבי ומסור לדברים אותם אהב ובהם ראה ייעוד.
עם גיוסו לצבא בנובמבר 1972 הוא התנדב לשרת בסיירת הצנחנים, בה עבר בהצלחה את מסלול האימונים תוך שהוא מתגבר על כל הקשיים.
היה לו ברור שאם הוא לקח על עצמו משימה, הוא יעמוד בה, תוך התמדה והרגשת חובה.
הוא נפל במילוי תפקידו בעלותו על מוקש בהיותו בשמירה בהר דב שבלבנון, ב-06/03/1975 כ"ג אדר תשל"ה.
השאיר אחריו הורים, אח ואחות.

יעקבי האהוב והבלתי נשכח
עברה שנה מיום הגיעתנו הידיעה המרה על נפילתך בשעת מילוי תפקידך, ומאז אין בנו שקט נפשי לא ביום ולא בלילה. היתה זו שנה מלאת יסורים ודכאון, שלא פג מאתנו אף לרגע. דמותך חיה בתוכנו. ביום אנו רואים אותך בקווים ברורים, ובלילה רואים את דמותך במעורפל, בצורות ובמצבים שונים.
אף בהיותי שקוע כולי במרץ בעבודה, או תוך כדי שיחה, אני רואה תמיד רק אותך. לא פעם נדמה לי, שתופיע פתאום עם החיוך המתוק, המוכר לנו כל כך.
אך לשווא חיכינו לך שנה ולא הופעת, ובמקום זאת הותרת לנו זכרונות נעימים של בילוי בצוותא בקרב המשפחה.
זכרונות של דאגה לשלום אמא, שכה אהבת והערצת, והיית כה קשור אליה.
וביחס אלי – היית גאה על כל מפעל וסידור חדש שהייתי מבצע בדירה או בגינה, בהוסיפך: "כל הכבוד לך, אבא". הרגשתי שכל מילה מליבך יצאה.
ואכן יעקבי, אני משתדל שהבית והגינה ייראו כפי שהיית רוצה שייראו, לו הגורל המר לא היה מתאכזר אליך והיית ממשיך לחיות אתנו הלאה.
חזית הדירה שופצה בדיוק כפי שיעצת, אף כי עזרתך חסרה לי. גם הגינה מסודרת כפי שאהבת לראות, ובנוסף לדברים הרגילים שתלתי בגינה 2 עצי אורן ירושלמי ועץ אחד של ארז הלבנון, בכדי להנציח זכרונך מול עינינו, כי המקום עליו נפלת וקיפחת חייך, הרבה עצי ארז ואורן צומחים בו.
יעקבי היקר והבלתי נשכח. עברה שנה ואנו עדיין לא מעכלים את המציאות החדשה, את העובדה שלא נוסיף לראותך עוד, ואין רגע מבלי להזכיר את שמך בקשר לדברים שעשית, באומרנו, לפני שנה יעקבי עשה את זה, או לפני שנה יעקבי אמר.
יקירנו, הבית כולו אבל, אך לא מוזנח. גם האווירה הנעימה והשלווה בה היית רגיל, לא הופרה, ומבטיחים אנו לך לשמור עליהם גם להבא.
לו אך רגע קט היית מופיע לפתע, היית רואה שהדברים אותם אני כותב לך אמת הם. אבל היית רואה גם שבשעת כתיבת דברי אלה, ידי רועדת, ליבי דופק, ומעיני זולגות דמעות.
יעקבי, המבוגרים במשפחה מבינים את המצב היטב, אבל לא כן הילדים, המוסיפים לשאול שאלות…
לאחותך, רבקהל'ה שאליה היית קשור מאד, נולדה בת שניה וקוראים לה מורן.
יעקבי, את קברך פוקדים אמא ואנוכי מדי יום ששי, היום בו הובאת לקבורה. גם ליד הקבר שלך שתלתי הרבה פרחים, כי היתה לך אהבה מיוחדת לפרחים.
יעקבי, גבי איתי ויורם מבקרים תכופות בביתנו, ואנו יודעים להעריך את מעשיהם. גם חברך הקרוב מהסיירת – עוזי ואחותו נוגה, לא שוכחים אותנו ומבקרים. כמה זה טוב ומוסיף לנו.
יעקבי, אהבת את משפחתך ואת בית אלונים, חלמת על אלונים גדלה ומתפתחת, היית קשור לאלונים בכל רמ"ח אבריך, וקיווית לחיות בה יחד עם כל הקרובים והיקרים לך. אך הגורל המר התאכזר לך, וקיפחת את חייך בתחילת דרכך, בהיותך רק בן 21 שנים.
קברך נכרה על הגבעה המשקיפה על אלונים הזוהרת והפורחת, וזה משמש לנו מקור ניחומים, אף כי אין ניחומים בפינו.
יהיה זכרך שזור וצרור בצרור החיים של ביתנו –ביתך אשר באלונים.
זכרך לא ימוש/ מאתנו לעד.

אמא ואבא הדואבים והאבלים

היית לי אח וחבר, והחברות גישרה על פני הבדלי שנים ומינים. שמחתי תמיד שהחדר שלנו מהווה בשבילך מקום שאפשר לבוא אליו מתי שרוצים, ותמיד מרגישים טוב. ע"י כך גדלה הקרבה עוד יותר, כי החוויות מחיי הצבא, והסיפורים על הבנות היו מתגלגלים באופן חופשי וגלוי.
ההרגשה שלי היתה נפלאה להיווכח בכך בכל פעם מחדש.
הנעורים שלך נחתכו באופן כל כך חד, מבלי שהספקת בעצם להנות ממה שהחיים יכולים להציע לבחור חמד כמוך.
הזמן העובר ממחיש לי למעשה, את כל מה שפחדתי ממנו. פחדתי בהתחלה, שהזמן יהיה בעצם הוכחה חותכת לכך שאתה איננו, כי לא רציתי, ולא יכולתי להאמין שאכן זאת אמת.
בחלומותי, בלילות, אתה חי, ובא אלינו פתאום, ואפילו מתחתן, אבל סופו של כל חלום להגמר.
קרו לנו הרבה דברים שמחים מאז שאתה איננו, אבל הם לא עושים את הפרידה ממך לקלה יותר.
כשדברתי עם חברות אחרי המקרה, אמרתי להן שאני לא מאמינה שלא תהיה יותר אתנו, אבל התקליטים שלך, שממשיכים להסתובב ולא למענך, הם הוכחה כמעט יום יומית שיש ואנו קטנים כל כך וחלשים, הוכחה לכך שמישהו קובע את גורלנו מלמעלה.
ולנו לא נותר, אלא לקבל את הדין, ולכל היותר, למצוא הקלה בבכי.

רבקהל'ה

יעקבי
יעקבי בתקופה האחרונה עברתי על הרבה דברים שנשארו ממך. כמעט שלא מצאתי דברים שבכתב, זה מאפיין אותך – מרגיש בפנים ולא מבטא כלפי חוץ. לא הרבית לכתוב. חבל לי על כך. זה נעים לקרוא ולהזכר.
מתחת למזרון של מיטתך נשאר פתק בודד, שעליו כתבת בכתה ידך מתוך הספר "ירמי מן הצנחנים", שקניתי לך עם גיוסך לצבא. אתה מעתיק כך: " אין לבכות על הנופלים אך יש להעריך ולזכור את מבצעיהם ואת מעשיהם".
כאילו שידעת מה הנך כותב. אין פלא שדברים מהסוג הזה נשארו אחריך. להרגיש חזק, אבל כלפי פנים.
יעקבי, אני לא בוכה. אני מעריך, אני זוכר, אבל אני נחנק.
כל פעם, כשאני מתיישב לכתוב אליך או חשב עליך, אני מרגיש שאני נחנק.
פעם, כשקראתי שירים על חיים ומוות, לא הבנתי איך אפשר להרגיש מחנק.
יעקבי, אומרים שהזמן מרפא, אני לא מרגיש כך. כן, הזמן הופך עובדה לעובדה ניצחת, ומי רוצה בכך.
אנחנו עולים הרבה לבקר אותך, סידרנו פינה יפה. הילדים כמעט שלא מדברים אתי עליך, אולי יפתח קצת, אבל עם רונית, הרבה. יפתח כועס על רונית משום שאינה מכינה לך עוגה ביום ששי. הילדים אינם רוצים להשלים עם העובדה שהדוד איננו. מי כאן רוצה? כנראה, שדמותך נמצאת איתם.
לרבקהל'ה וצפריר נולדה בת, שמה – מורן. היא דומה לורדים, בפניה ובמרצה כאחד.
הגינה ליד חדר ההורים נהדרת, אבא השקיע הרבה זמן בסידורה. לאמא קשה מאד.
היום לא היית מכיר את יפתח. מ"הלבן" יצא בריון קטן, ויפעת לוקחת את בית הספר ב"סופר" רצינות.
יעקבי אני מטפל באיסוף חומר לכתיבת ספר על הסיירת. במרוצת עבודה זו, נגלו לי פרקים נפלאים על אנשים ומאורעות, למן ייסוד הסיירת של הצנחנים ועד היום.
יעקבי, לקחתי את ההורים להר דב כדי שישקיפו במשקפת על מקום נפילתך. היה יום מעונן, אך לכמה דקות נפער חור בעננים וקרן שמש הפיצה אור על הקרן ששולטת על הכפר שובא, מקום נפילתך. הם הספיקו לראות. כמו כן היינו באנדרטה בגדה. לא ידעתי שהמשפחה כל כך גדולה.

יהי זכרך ברוך.

עמי

יעקבי, כמעט שנה עברה מאז הלכת מאתנו, והכל עדיין שמו שהיה אתמול, החלל שנוצר – לא התמלא, תמיד אתה חסר ותמיד אתה בראש.
קשה שלא להיות עצוב, הרי יעקבי כבר לא יבוא, לא נראה אותו יותר. האם אנו צריכים לשכוח? אני לא מסוגל. כל כך ערבה עבר, הווה ועתיד היו לנו. למה לא נראה את יעקבי חוזר מהצבא, שותק , מבצע פעולה מהירה של זריקת המדים מעליו, וזא סיפורים וצחוק כל השבת.
למי היה אכפת יותר ממנו בכיתה, ממה שקורה בקיבוץ: מעלה בעיות של יום, יום תוך כדי עניין מלא בנעשה סביבו.
וכשאתה חוזר הביתה מאוחר מהצבא, אתה מצפה לראות – יעקבי הגיע או לא. אתה מגיע לצריף, יש נעלי צנחנים בחוץ, יש יעקבי. הרגה של פגישה חמה עם חבר, מכל הלב.
שבת בערב, הולכים ל"זקנים" לאכול עוף של מוצאי שבת, ואסתר היתה נותנת הרגשה של שני בנים שני אחים האוכלים אצל אמם.
למה תמיד צריך להזכר? פשוט אי אפשר לשכוח.
כל כך קשה להשאר חבר טוב של האיננו, אבל אנו עוד חברים טובים, ולכל מקום אנו הולכים יחד, אנחנו תמיד נהיה ביחד.
יעקבי, אדם של חיוך ושל שמחת חיים, שקשה לתאר את ההשפעה שלו על סביבתו.
יעקבי ראה את חייו בקיבוץ: עושה דברים בקיבוץ, תורם את תרומתו בעבודה, בחברה ובתרבות.
יעקבי אהב לעסוק בספורט ובעיקר בכדורסל. גם על המגרש יכולת להרגיש איזה מרץ טמון בבחור שאינו מתייאש ונלחם על כל כדור.
יעקבי אהב את הארץ ומילדות נמשך לטיולים ולחוג ידיעת הארץ.
יעקי היה לי אח ואח ישאר לי לעולמים.

גבי