(25/02/1919 – 19/01/2009)
פסח נולד בברלין, בשם דוד לואיס ותר, לאמו גרטרוד ולאביו ג׳יימס. בהיותו בן 6 מתה אימו והוא נשאר לגדול עם אביו ושתי אחיותיו הגדולות רות ואילה.
בשנות ילדותו חי בסביבת גרמנים ומיעוט של יהודים. הוא חש את האנטישמיות סביבו ועם התבגרותו הצטרף לקבוצה הראשונה של עליית הנוער.
בפברואר 1934 עלה לארץ בחברת הנוער הראשונה והצטרף לקיבוץ עין-חרוד, מקום בו חברי הקבוצה התקבלו בחום רב. הם עסקו חצי יום בלמידה וחצי יום בעבודה.
העלייה לארץ לוותה בהתרגשות רבה, אך בקשיים. פסח השאיר מאחוריו את כל מה שהיה רגיל אליו: אקלים, אוכל, שפה ובעיקר משפחה.
בשנת 1936 החליטה חברת הנוער על הצטרפות לקבוצת הרועים בקרית חרושת. יחד הם הקימו את קיבוץ אלונים. באותן שנים היה נוטר ורועה צאן.
את אסתר רעייתו הכיר כאשר הגיעה לעין חרוד מטעם הנוער העובד של רחובות. באוקטובר 1938 התחתנו ברחובות ונולדו להם שלושה ילדים – דליה, ריניק ודודו. משלושת ילדיו זכה ל־11 נכדים ו-11 נינים. פסח רווה נחת מהמשפחה שהייתה עבורו מקור לגאווה. הוא שמר על קשרים עם המשפחה המצומצמת והמורחבת. בחיק המשפחה קרן אושר.
כל חייו חי פסח כאלונים ונשא בתפקידים מרכזיים בקיבוץ ומחוצה לו. הוא היה מזכיר מספר פעמים, שימש שנים רבות כמרכז ועדת בריאות, תוך שמירה קפדנית על אמון הציבור וסודיות רפואית. הוא עבד באקונומיה, במחסן הכללי ובמרפאה – כמזכיר רפואי.
פסח היה איש צנוע, טוב לב, ג׳נטלמן ויקה במלוא מובן המילה – מסודר, קפדן ודייקן. הוא היה אופטימי ואהב את החיים. כל חייו האמין בקיבוץ והיה גאה על היותו ממקימי קיבוץ אלונים. היום אנחנו, כמשפחה וכקיבוץ, נפרדים מאחד החברים הותיקים שתרם רבות לחברה כאלונים.
סבא יקר שלי,
היית סבא יקר ואהוב, איש יקר ואהוב – נעים הליכות, צנוע, מכבד את הבריות ובעל עקרונות. אהבת להיות עם אנשים, לעזור לאנשים, להקשיב ולשמוע את דעותיהם. בסופו של דבר עשית תמיד את מה שהאמנת בו, גם אם זה כבר לא התאים לתקופה, ועל כך דיברנו הרבה ואף התווכחנו.
כנכדתך הבכורה צברתי במהלך השנים הרבה שעות סבא. בילדותי ביליתי איתך ועם סבתא הרבה ומאד אהבתי לישון אצלכם. כשבגרתי – היינו הרבה ביחד, דיברנו, החלפנו דעות והתייעצנו. תמיד עשית זאת בנועם וברוגע, ובגלל זה היה כיף לשוחח איתך. לפעמים הצלחתי לשכנע אותך בדברים שאחרים לא הצליחו. היה לנו קשר מיוחד. האהבה, הדאגה והכבוד שלי אליך עברו גם לילדים שלי. הם אוהבים אותך אהבה עזה ורוחשים לך כבוד גדול. אתה תמיד במקום הראשון בשבילם. כי איפה עוד יש בעולם סבא שכבר 17 שנים מכין לנינים שלו, כל שבת, טוסטים? ועושה זאת עם הרבה אהבה ולא מוותר גם כשקשה לו. כל הנינים מתאספים אצלך בבית, לכל אחד המקום שלו, המגש שלו והטוסט שלו – הכול מסודר ברוגע ובנועם כמו שרק אתה יודע… כשפעם הכנתי במקומך את הטוסטים הרגישו שלא היתה בהם האהבה שאתה הכנסת – זה לא היה אותו טעם…
היית כל-כך גאה בנינים שלך, בינון החייל שהלך בדרכך והתגייס לגולני, בשי שמכינה לך עוגיות למפגשים של ״הפרלמנט״, בבר שהיא בעלת עקרונות (קצת כמוך) ושקטה ובתם שיודע כל-כך הרבה ולמד ממך קצת גרמנית. אהבת את החיים ואת המשפחה ורצית שנהיה סביבך כל הזמן. מאד השתדלנו. לפני כשלוש שנים, כשנפלת ושכרת את הצלעות, התחלנו במסורת של ארוחת ערב משותפת גם בימי שלישי – אני מביאה סלט ואתה את השאר. כל־כך השקעת. בימי שישי תמיד נפגשנו לארוחת ערב אצלי או אצל אמא, היינו יושבים בנחת, מדברים ושומעים סיפורים מרתקים מהעבר.
לפני שנתיים נסענו יחד, אתה ואני, להולנד. צברתי עוד שעות סבא. היתה זו חוויה מדהימה עבורי, וניצלנו אותה גם לטיול שורשים קצר בברלין. כל הסיפורים שלך רשומים אצלי ויישארו לזיכרון לעד.
עוד חודש (או כמו שתם מקפיד לדייק 37 יום) רצינו לציין את יום הולדתך ה- 90, שזה בהחלט אירוע מרשים, אך התקופה האחרונה לא היתה משהו. לאט לאט איבדת עניין, הלכת ונחלשת ולא כל-כך הרגשת צורך בחגיגות. רצית להיפרד מכולם בצורה מסודרת כמו שאתה רגיל לעשות כל דבר. לא כל-כך הספקת.
מאז התגלתה אצלך המחלה ניסיתי להיות איתך כמה שיותר. נראה לי שזה תמיד לא הספיק לך – תמיד ספרת לי את הדקות, כמה זמן הייתי ולמה אני כבר הולכת. לא בביקורת, אלא ברצון לעוד. באמת השתדלתי – אמרתי לך שאני הולכת כדי שאוכל לחזור. גם ביום ראשון חזרתי. הייתי אצלך שלוש פעמים ובערב, כשכבר היה לך כל-כך קשה, אמא אמרה לך שבאתי להגיד לך לילה טוב. אתה פתחת את עיניך הסתכלת אלי במבט זוהר, נתת לי נשיקה עם היד ואמרת ״לילה טוב״. אלה היו מילותיך האחרונות, מעבר לזה לא הצלחת לדבר, אך גם הלילה לא היה טוב. ביומיים האחרונים כל הזמן אמרת שאתה רוצה לחזור לאלונים. כשניסינו להבין את כוונתך (כי תמיד התכוונת למשהו) הבנו שאתה מתכוון למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. כנראה שהספיק לך. הבנת את המצב וזה לא התאים לך, כי אהבת לחיות ולא לסבול.
אני בטוחה שסבתא מאד שמחה לפגוש אותך – היא חיכתה לך 12 שנים. יש לך המון מה לספר לה ואני בטוחה שהזמן ינעם לכם.
לי גם יש עוד הרבה מה להגיד עליך, אך אשמור זאת לפעמים אחרות. אנחנו נשארים כאן ותמיד נזכור אותך כאיש נפלא ומיוחד.
אמא, אני רוצה להגיד לך שטיפלת בסבא בצורה מדהימה. תמיד הקשבת לרצונותיו ופעלת בעקבותיהם מתוך כבוד ואהבה. עשית מה שהוא רצה ולא מה שאחרים אמרו. לא תמיד זה היה קל. הצוואה שסבא השאיר לנו היא המשפחה, ואנחנו נעשה ככל יכולתנו לשמור עליה.
נוח על משכבך בשלום סבא יקר. אוהבת אותך מאד ומכבדת תמיד – מרב.
