(22/11/1918 – 17/12/2007)
דבורה נולדה בשנת 1918 בליטא, בת למשפחת הורן, ולה שמונה אחים ואחיות.
היא עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1935 והגיעה לפתח תקווה, שם עבדה באריזה בפרדס. היא הצטרפה לתנועת הנוער ״השומר הצעיר״, שבמסגרתה הכירה את ירחמיאל ז״ל. אסתרקה, אחותו של ירחמיאל, מספרת שההיכרות ביניהם נעשתה במגרש כדורגל, בו צפו יחד במשחק.
בשנת 1939 נישאו השניים בפתח תקווה ושם נולדו שתי הבנות הגדולות, חנה וצביה. מספר ביקורים כאלונים, אצל אסתרקה, גרמו להם להתאהב במקום, ובשנת 1945 הם עברו לאלונים. בה נולדו כעבור שנים מספר מנחם ודליה.
דבורה עבדה תחילה במטבח כאחראית משמרת. חבלי הקליטה היו קשים, בעיקר בשל העובדה שהיא באה מבית דתי, שומר מסורת, וההשתלבות בחברה החילונית הייתה לא פשוטה עבורה. לאחר מכן עבדה כמטפלת בגן דגנית. היא ליוותה מחזורים רבים באהבה ומסירות אין קיץ. כעבור כעשרים שנה עברה לעבוד במחסן ילדים, בו המשיכה עד אשר חלתה במחלה האיומה. דבורה הייתה אישה צנועה, חרוצה וטובת לב. היא טיפחה בית חם ואוהב לילדים, נכדים וחברים. וכך נזכור אותה.
אל תעמדו ליד קברו ותבכו.
אני לא שם.
לא ישנה.
אני אלף רוחות שמנשבות עכשיו
אני גשמי הסתיו,
אני אור השמש שעמו אנו מתעוררים
אני שאון דאייתן של להקת צפרים.
אני ניצנוץ הכוכבים בליל
אני תפילת כוכב נופל. אל תעמדו ליד קברי ותבכו.
אני לא שם.
לא ישנה.
אני אתכם כל עונות השנה..
(ע״פ שיר אינדיאני)
כל כך הרבה צורות לכאב / למועקה החזקה הזאת בלב. תחילה שכחה דברים קטנים / אחר כך הפסיקה לזהות מקומות / ופרצופים שכחה איך הולכים ואיך מדברי?
את בנה שלה חשבה לזר. ובסוף. לא זיהתה כבר שום דבר
לראות איך אדם מאבד צלם אנוש / מול עיניך ואיך אתה חסר אונים / וידך קצרה מלהושיע ואתה רוצה לעצור / אתה רוצה שהוא יזכור…
ואתמול היא נפטרה באמת / ואת היית איתה / חיבקת את גופה / ואהבת אותה כל כך למרות שהיא כבר מזמן שכחה אותך.
אמא יקרה שלנו
שנים ליווינו, כמו שעון הגענו / לחבק, לנשק, לראות מבט / לנסות לשמוע מילה, קול –
אבל לא… המחלה הזו חיסלה הכול.
ולא כך נזכור את אמא שלנו נזכור אמא עובדת, רצה לילדים בגן / אמא אוהבת, מחבקת הנכדים כל הזמן, סלט קטן קטן וטעים / אין שני לו גם כשמנסים. הסכין התקועה באדמה / כי התבלבלנו בין בשר לחמאה, הכלים המיוחדים לפסח הכשר / התרנגולות, הדגים שהוכנו מהר, אבל את אמא בדרכך הנבונה / השארת לנו לבחור בדרך הנכונה הנכונה לנו בחברה הקיבוצית / שלא תמיד התאימה לאמונתך הדתית.
כך חלפו להן השנים
את רצת בצעדים קטנים / אחרי אבא שלנו זכרונו לברכה / לא שכחת אותו גם בחשכה כל לילה לפני השינה קראת / "רחמיליק, לילה טוב" ברכת.
כך תמו חייה חלפו ייסוריה וחזרה לבעלה האוהב.
רק דברים טובים.
כל מה שאני זוכר ממנה מתקשר אצלי למשהו טוב .
כשעבדנו במכבסה, ומיינו כביסה (הייתי צריך לקלוע לסל הנכון).
כשארגנה לי פרוטקציה ב״צמחוני״ בחדר אוכל, אם לא רציתי לאכול משהו אחר. כשהייתה לוקחת אותי לבריכה, כמעט כל יום. כשהיא הייתה מטגנת לי תפו״א, כמו שאהבתי.
כשלקחה אותי וקנתה לי דברים ב"לי-לה-לו" – שנראה לי אז כמו קניון הפתעות ענק רק דברים טובים.
וזה מה שנשאר איתי וימשיך איתי הלאה. זה מה שסבתא נתנה לי, ואת זה אני לוקח בתודה ואהבה. רק דברים טובים.
הנכד ניר מלכא
