נגל אשר

(15/10/1926 – 06/06/1967)

אשר נולד בז' חשון תרפ"ז, ה-15.10 1926 בסחוב שבמחוז ווהלין שבפולין
נהרג על משמרתו בכ' אייר תשכ"ז ה-6.6.1967
הוא היה בן שני במשפחתו, לאביו סוחר ירא שמים ושומר מצוות, ולאמו – אשה צנועה שכל דאגתה לביתה, ובכל חום לבה התמסרה לארבעת ילדיה שיהיו מטופחים ולא יחסר להם דבר.
על אף שהמשפחה חיה בצניעות רבה, שרתה בביתה שמחת חיים, במיוחד אצל אשר שתמיד שמר על עליצות כשפניו מחייכות. הוא שבה את לב כל רואיו בחינו ובקסמו הרב.
את ראשית חינוכו קיבל אשר ב"חדר" בין כתלי בית הכנסת אשר שימש מרכז החיים היהודיים בעיירה.
שם עשה את היכרותו הראשונה עם האותיות העבריות, שמע על סיפורי האבות בליווי פירוש רש"י.
במשך השנים עבר ללמוד בבית ספר "תרבות" – מקום בו הרחיב את השכלתו, ספג לתוכו תרבות עברית מקורית ונשם מאווירה של ארץ ישראל הקמה לתחייה.
מלחמת העולם השניה, שמה קץ ללימודיו בעודו נער בן 14.
לאחר שהושמדה משפחתו, נמלט אשר על נפשו כשהוא מסתתר ביערות, תוך אימת מות וחרדת בלהות.
לאחר זמן מה מצליח הנער לרכוש את לב אחד האיכרים האוקראינים, המכניסו לביתו ומעסיקו כרועה. מיד הוא מתחבב על משפחת האיכר והוא כבן בית בתוכם, עד כדי כך שרצו להשיא לו את בתם לאשה.
בחריצותו והתמסרותו לכל עבודה, במרעה, בחטיבת עצים ובעבודות שונות אצל האיכר האוקראיני, מצא מחיה לנפשו ומחסה מפני הרוצחים הגרמנים.
סייעו לו בכך לא מעט גם קומתו הזקופה, עיניו הכחולות , שערותיו הבהירות ומראה פניו החטובים, המעידים כאילו היה "שקץ" כאחד מהם.
ואף על פי כן לא שקט הנער. גדול היה פחדו של האיכר האוקראיני שמא ילשינו שכניו בפני הגרמנים על היהודי בחצרו, וכאשר חש בסכנת ההסגרה לידי הגרמנים, וכן בהסתכנותם הרבה של המטיבים עמו, שוב נשא רגליו. נמלט על נפשו והפעם הוא מצטרף אל קומץ קטן של צעירים יהודים פרטיזנים הלוחמים ביערות, במסתורים ונדודים תוך אימה, סבל, ורעב. העיקר – להשאר בחיים ויהי מה.
המלחמה הגיעה לקיצה. אשר מגיע לעיירה רוקיטנו הקרובה לעיירת הולדתו סחוב, וכאן לראשונה הוכה בתדהמה על אובדן כל בני משפחתו.
שארית הפליטה מתרכזת בעיר ביטום. אשר מצטרף אל השרידים והוא נמנה על החברים המשתייכים לקבוץ "דרור".
ידיעתו ובקיאותו בשפה העברית סללה לפניו את הדרך לשמש כמורה לעברית, כמדריך ופעיל בין חבריו.
לאחר כמה חודשים של נדודים בדרכי אירופה ופגישה ראשונה עם שליח ארץ ישראלי חבר "בית הערבה", עבר לקיבוץ ההכשרה בצרפת ומשם בספינת מעפילים קטנה בשם "תל חי" לחוף הארץ. שלושה עשר ימים טולטלה הספינה הרעועה בלב ים עד שהתגלתה ע"י האנגלים קרוב לחופי הארץ.
גדולה היתה שמחתם בהתקרבם לחוף מבטחים. גם כאשר הובלו תחת משמר הצבא הבריטי למחנה המעפילים גדול היה אושרם. סוף סוף זכו לדרוך על אדמת הארץ.
לאחר כמה ימים במחנה עתלית, נסעו אשר וחבריו מ"דרור" לקבוץ בית הערבה שבצפון ים המלח. התנאים הקשים, המיוחדים לבית הערבה, עבודה קשה במפעל האשלג, לא ריפתה את ידיהם אלא חישלה את קבוצת העולים וביחד עם חברי בית הערבה היו שותפים לבנין הנקודה.
אשר התקשר מאד למקום. הוא אהב את הנוף המדברי והקדיש זמן לטיולים בסביבה החדשה. באחד מטיוליו צלח את הירדן לגדה המזרחית וביחד עם 3 חברי בית הערבה נאסרו ע"י חיל הספר הירדני והושלכו לכלא ברבת עמון.
בליל פיצוץ הגשרים בימי המאבק על הקמת המדינה, נעצר גם הוא עם כל חברי בית הערבה והובא למחנה מעצר בלטרון.
לאחר לבטים קשים ומתוך היענות לרצונה של פנינה – חברתו לחיים, עבר ביחד עם קבוצתו מבית הערבה לקבוץ אלונים.
כאן באלונים נישא הזוג, בנה את ביתו וגידל את ילדיו.
באלונים ראה את ביתו והקדיש את זמנו למשפחתו ולעבודתו בדיר הכבשים.
השאיר אחריו אשה ושלושה ילדים.

איש המשק והחברה
אחד מקווי האופי המיוחדים שאפיינו את אשר היה היותו איש המשק החקלאי.
כאילו לכך נולד ובכך מצא את כל עניינו והיה נתון בו בכל רמ"ח אבריו.
איש המשק החקלאי, שלא נותק מחיי חברה. אצלו זה הופיע כשלמות אחת.
הכרתיו בעבודה המשותפת, תקופת זמן בכרם, ולבסוף – כמעט עד יומו האחרון – בפעולה משותפת בוועדת הצעות. נדמה לי כי בפעילותו זו השקיע ממיטב מחשבתו והבנתו. עבורי היה זה גילוי, עד כמה ידע לראות בשני שטחי חיים אלה, שלמות אחת שאינה ניתנת להפרדה.
בבירורים על חברים לתפקידים, ידע לשקול ולהעריך באיזה מקום יוכל האיש להשקיע את מירב יכולתו. בחינה זו הכריעה אצלו בבחירת האיש לתפקיד.
אשר התייחס בכבוד לצדדים החברתיים והשפעתם על חיי החברה בתפקידים השונים. שיקוליו הוסיפו משקל ונופך מיוחד לדיונים. שימש נציג נאמן של ענפי החקלאות. כמו כן ידע שחוסר פתרון לבעיות החברה, השפעתו ניכרת ביחסו של החבר למשק כולו.
הוא לא חסך מזמנו הפנוי לברורים ושיחות שכנוע עם החברים. תמיד עם חיוך על הפנים, מסביר ומשכנע.
אשר לא אהב ללכת סחור – סחור. כאיש ישר מטבעו הביע בפשטות את אמת מחשבתו. יונטל

בשכנות עם אשר
קשה להתרגל למחשבה, שלא אראה יותר את אשר יוצא בוקר בוקר לעבודה עם חיוך מאיר על שפתיו. כאילו הולך למקום קדוש.
הכרתי את אשר בזמן פעילותו בתנועה בבנדין, כאשר הכשרנו בית לקליטת ילדים שרידי השואה, כתחנת ביניים לקראת יציאתם לארץ. כבר אז התבלט בתוך חברת הילדים, שפע אושר, הקרין אהבה וחום סביבו, תוך בטחון עצמי ואמונה לקראת הבאות.
כאשר הגיע אלינו מבית הערבה גרנו בשכנות. קלטנו אחד את השני במהירות ונקשרו בינינו קשרי ידידות חזקים.
במשך 20 שנה להיותנו במשק גדלנו יחד את הילדים, עברנו גלגולים בדיור. בכל מצב אותו אשר, מלא מרץ ושמחת חיים. תמיד מוכן להטות שכם בשמחות, במסיבות המשק או בהצגה לילדי הגן. תמיד אפשר היה לסמוך על עזרתו בגוף ונפש, למרות היותו שקוע ראשו ורובו בענף הצאן.
ליבנו יחד בעיות עולם, משק, חברה ובמיוחד את בעיית הדיר, עליו היתה כל גאוותו.
יחד יצאנו למבצע סיני וחזרנו בשלום. כאשר ממשלת ישראל הוכרחה לסגת מסיני, אשר לא השלים עם המצב ובאלה המילים אמר: "מי יודע, אם בעוד כמה שנים לא נצטרך לשוב להלחם, ולא רק נגד מצרים. חבל לי רק על המחיר היקר שנצטרך לשלם". הוא הדגיש שכל מחיר כדאי לאפשר לכולנו חיים בטוחים תוך חרות ועצמאות.
כן אשר, נבואתך התקיימה. אתה שילמת את המחיר היקר ביותר.
קשה להשלים עם המחשבה שלא נראה אותך יותר.
ינון זכרו בלבנו לעד. יצחק רטמן

לזכרם-אשר נגל
סרטון לזכרו של אשר נגל מתוך טקס זיכרון לחללי צה"ל בקיבוץ אלונים.21.4.15

התחברות לאתר
דילוג לתוכן