(10/04/1924 – 10/01/2020)
קורות חיים
אסתר נולדה בעשרה באפריל 1924, כבת יחידה להוריה אלזה ואהרון סמולינסקי, בוינה אוסטריה.
בנעוריה התחנכה בתנועת "הנוער הציוני". עם עליית היטלר לשלטון וסיפוח אוסטריה ב-1938, החלה עליית הנוער לארגן את עלייתם של חברי תנועות הנוער הציוניות.
לארץ עלתה, אסתר, בנובמבר 1939 יחד עם יעקב, לקיבוץ תל יצחק.
אחרי שחברת הנוער התפזרה עברו בני הזוג להכשרה באשדות יעקב, ממנה עברו לקיבוץ רביבים, בה נולדה בתם תמי.
במשך השנים נולדו ברביבים ילדים, אך עקב העדר תנאים מתאימים לגידולם, והסכנה מפני התקפות הצבא המצרי, התארגנה קבוצת חברים, שהיו הורים לילדים, אשר עזבה כקבוצה, והגיעה לאלונים.
מטרת המעבר הייתה לגונן על הילדים, בכוונה לחזור לרביבים כשתשתנה המציאות.
קבוצת חברים זאת התאקלמה היטב באלונים ולא חזרה, בתום מלחמת השחרור, לרביבים. דבר זה זיכה אותם בתואר המעליב: "בוגדים".
באלונים נולדו ילדיהם מיכה ויניב.
אסתר עבדה באלונים בעיקר בחינוך ובחדר האוכל.
מעבר לשעות העבודה, תרמה אסתר את חלקה לחיי התרבות באלונים כ"שחקנית" לעת-מצוא. היא אהבה מאוד לשחק ועשתה זאת בחן רב.
אסתר, אישה קטנה ונעימה, בעלת חוש הומור עדין ונועם הליכות, עזבה אותנו בשיבה טובה.
יהי זכרך ברוך ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
שלום לכולם,
תודה שהגעתם להפרד ולחלוק כבוד אחרון לאמא.
אמא היתה שמחה לפגוש כאן את כולם.
אמא שלנו היתה אשה קטנה עם לב גדול, שהיה בו מקום לכולם.
היא היתה אמא אוהבת ודואגת למשפחתה ללא גבולות ויחד עם זאת היה לה תמיד מקום לחברים, מכרים, שותפים לעבודה ולכל מי שנגעו בה בחיים.
מאמא למדנו את חכמת החיים, את היופי שבפשטות, צניעות, סקרנות, והרצון להכיר, ללמוד, ולנסות דברים חדשים.
אמא עסקה באמנות, אהבה טבע, טיולים, תרבויות, אוכל וכל מה שהחיים הטובים יכולים לתת.
הגיל לא היווה עבורה בעיה, וגם אחרי גיל 80 היתה יוצאת אתנו לטיולים ובילויים.
הזמן עושה את שלו ועכשיו צריך להפרד.
נותר רק להגיד: תודה על כל מה שנתת ועל מי שהיית עבורנו.
תודה, יניב
סבתא,
עברת כל כך הרבה בחיים שלך.
כל המשפחה שלך כמעט, נמחקה בשואה, והגעת לפה לבד ובנית לעתמך חיים חדשים.
אף פעם לא נתת לעצב להציף אותך.
תמיד היית שמחה ואופטימית.
תמיד חייכת וצחקת וכולם אהבו אותך ככה.
היית יצירתית בכל דבר שעשית.
כשהכנת מאכלים טעימים, כשסיפרת לנו סיפורים נהדרים מהחיים שלך,
כשרקמת יצירות אמנות וכשציירת, עד שהידיים כבר לא אפשרו לך יותר…
תמיד אמרת לי שרצית להיות ארכיטקטית וכל כך שמחת שזה הכיוון שאליו הלכתי.
תמיד שמחת לראות את הציורים שלי, גם כשכבר ראית אותם רק בתמונות…
תמיד אזכור אותנו יחד על הדשא על פיקה בקיץ, ליד הדירה שלכם, תופרות בגדים לבובות שלי, עושות שרשראות מחרוזים מציירות ציורים, ומוחצות עלים של ורדים בשביל לעשות לי בושם, שיצא די מסריח…
תנוחי לך עכשיו סבתא, בשקט נצחי ובשלווה.
תדעי שתמיד יישאר בי משהו ממך.
אוהבת אותך.
ליפז.
סבתא היקרה,
אני חושבת שאת בוודאי האישה הכי חזקה בעולם. כשאני חושבת על כל הדברים שעברת בחייך, אי אפשר שלא להגיע למסקנה הזאת. לפני כמה זמן נזכרתי בשבעה של סבא פה בקיבוץ. הייתי אז רק בת 14 וזו הייתה השבעה הראשונה שהייתי בה. כיבוד, משקאות קלים, תמונות ותנחומים, ואת, שהיית באמת עצובה, אבל בגלל שאת כל כך חזקה, עברת את זה וחזרת לחייך ולברך אותנו בחצר כל פעם שהגענו לקיבוץ. ובכלל, כל פעם שקרה משהו, בסופו של דבר איכשהו התגברת עליו וגם אם היה לך קשה, נלחמת. נלחמת על החיים. גם בפעם האחרונה שראיתי אותך, חייכת למרות הכל.
מה אני אגיד, סבתא, הלוואי וידעתי לעשות את זה כמוך. לפעמים החיים באמת קשים, אבל את איכשהו ידעת להתמודד איתם. וגם עם המוות. כל החיים אומרים לי שאני דומה לך. אני לא חושבת שבאמת אדע אי פעם באיזה אופן, אבל אני יודעת בוודאות שזו מחמאה.
כשאחשוב עליך אזכור אותנו, אני ואת, יושבות במרפסת הבית בקיבוץ ביום קיץ. אני שותה מיץ ואת קפה שחור. זה רק שתינו על שני כיסאות פלסטיק ולא שומעים דבר מלבד הרוח והנקר שמנקר. אנחנו משחקות עוד משחק של 'אני רואה משהו שאת לא רואה' ושיח הוורדים זז ברוח. אף אחד לא יכול להפריע לנו.
מעין
