(24/06/1943 – 21/11/2021)
חיים מיכאלי ז"ל
נולד ב – 24.06.1943
נפטר ב – 21.11.2021
קורות חיים
חיים נולד להוריו בלה ומיכאל בעשרים וארבעה ביוני שנת 1943 בפולין.
אמו היהודייה הסתתרה מפני הנאצים, בעזרת בעלה הנוצרי בעיר שדה בפולין.
בהיות חיים בן 3 חודשים נסעה האם לעיר המחוז למכור את תכשיטיה למען קיום המשפחה. שם נרצחה בידי מתנקשים נאצים.
אביו נכלא באושוויץ בעוון הסתרת יהודייה.
את חיים החביא בביתו הסנדק הפולני. חיים, שגדל במשפחת הסנדק בחברת ארבעת ילדיו, היה בטוח שאלו הם אחיו ושהוריהם הם הוריו.
חיים – ולאדק בשמו הפולני, למד בבית ספר נוצרי קאתולי. מוריו הועידו אותו ללימודי כמורה בשל הצטיינותו בלימודיו.
בהיותו כבן 11 השתנה לרעה יחסם של מאמציו כלפיו. סבלו הרב הביאו לעזוב את בית המשפחה. הוא התגנב לאוטובוס שנסע לקראקוב, אך בהגיעו ליעד נתפס והובא לתחנת המשטרה, שם נחקר לגבי מוצאו, אך הוא לא הסגיר את פרטי המשפחה המאמצת, מפחד שיוחזר לביתם.
חיים נכלא במוסד לעבריינים צעירים, בו שהה מספר חודשים ובשל התנהגותו הטובה, זכה להישלח לבית יתומים. הוא חזר ללימודיו במקום, כששאיפתו להפוך לכהן דת התחזקה.
באחד הימים הגיע למקום עסקן יהודי מקומי שהתחקה אחר הילדים היהודיים במקום. קשר חם נוצר בינו לבין חיים, שבחר לשתפו בסיפור חייו הטעון. איש זה היה מי שהביא בפני חיים את מוצאו היהודי ואת נסיבות מותה של אמו.
חיים מצא את עצמן בפרשת דרכים, כשכל עולמו המוכר לו, נחרב ומנגד פגש את עולמו החדש. אחרי תקופת התלבטות קצרה, החליט חיים לבחור ביהדותה של אמו. אז גם התעמת עם בחירתו של אביו להתנכר לו.
גילויי אנטישמיות בהם נתקל, הביאו את חיים לנצל נסיעת נבחרת הכדורגל בה שיחק לבלגיה. יהודי תושב העיר פגש בו והביאו לביתו. עם בני המשפחה החרדית עלה לארץ.
מאיר קגל ז"ל ונתן אחיו ידעו על הגעתו וביקרו אותו. בהחלטה משותפת הביאו אותו לחיות באלונים.
חיים נישא באלונים לדינה ויחד חוו זוגיות חמה ותומכת.
חיים ניחן בחום אנושי וביכולת לעמוד לצדם של חלשים ונזקקים.
בחריצות רבה התמיד שנים רבות בעבודה באלום ובאלגת.
חיים נפטר בפולין המדינה בה נולד.
חברי אלונים מלווים את חיים בדרכו האחרונה באלונים, מקום שהפך להיות ביתו.
נוח על משכבך בשלום.
חיים יקר,
נולדת לתוך התופת של מלחמת העולם השנייה.
גדלת ללא יד מכוונת, ליטוף מרגיע של אם או מילה טובה.
צמחת לתוך זהות קרועה ובלתי ידועה, עד שבני משפחתך מקיבוץ אלונים חיפשו ומצאו אותך. זו, לכל הדעות, התחלת חיים קשה.
למרות כל זאת, ואלוהים יודע מאין…, הצטיינת בלב זהב. ערוך ומזומן בכל עת לעזור.
היית גיסי היקר, שתומך בכל הכלים שהיו ברשותך. היית בעל מסור ואוהב לדינה אחותי. היית דוד משתובב ושמח לילדי.
תודה לך על הכל אח יקר.
נוח על משכבך בשלום.
חיה
דוד חיים.
ליאור אמרה שמכל הדודים, אתה היית הכי דוד שלנו. זה נכון. אתה היית הכי קרוב אלינו מכל הדודים, פיזית ורגשית.
אני זוכר שהיינו יושבים בסלון אצלכם בקיבוץ צופים יחד במשחקי כדורגל. אני זוכר אותך שותה בירות עם בייגלה ואוכל את הפלפלים החריפים שהיית מגדל במרפסת.
כן, אני זוכר אותך אוסף אותי מחוגים ומסיבות כיתה, וזוכר אותך ואת דינה שומרים עלינו כשההורים לא היו בבית, זוכר אותנו מבלים בבריכה ואוכלים ארוחות שישי בחדר בחדר האוכל של הקיבוץ.
דוד חיים, כל כך הרבה זיכרונות טובים יש לי ממך. הרגשתי שאהבת אותנו כאילו היינו ילדייך
עצוב לי מאוד שהלכת בטרם עת.
יובל
דוד ולדק,
הגעת אלינו לבית נער ג'ינג'י מלא מרץ. לי כילדה זה היה משחק, כייף, הנפות לאוויר וצחוקים, דיברת איתי בפולנית ואני עניתי בהצקות, אבל תמיד אהבתי שבאת.
הלכת לקיבוץ ובשבילי זה היה ליהנות ממוסיקה, מריכולים, ומה הולך אצל המבוגרים.
אח"כ נסעת לקנדה, שכנועים מצידי לחזור לקיבוץ והיו הרבה חילופי מכתבים, ואלה שמורים אצלי עד היום מסודרים.
כשחזרת, היו ביקורים שלך ושל דינה ז"ל אצלנו לסירוגין.
הילדה קצת גדלה והבינה יותר את משמעות החיים והשואה ואת משמעות הצלתך.
עם השנים כולם היו שקועים בחייהם ולא הרבת לבוא לאירועים, אך תמיד ידעת מי הלך ומי בא, ושאלת לשלומם של כולם.
בשנים האחרונות היית רגל פה רגל שם, כמו שלא עזבת מעולם.
בעוד שאחרים ניסו לחיות את חיי היום יום מבלי לבחוש ולשקוע בעבר, נפשך הרגישה לא נתנה לך מנוחה. למרות שיחות שלא הועילו, התעקשת לחפש תשובות ונקם.
לפני כחודש שוב בקול רפה וחסר תקווה, הפצרתי בך לחזור, לקבל חיסון לפחות, ואתה סוף סוף הבעת איזה ספק, ולי היה בדל של תקוה.
לפני כשבועיים ניסית להתקשר אלי ולא הייתי זמינה, ולעולם לא אדע מה היה בפיך ואירגע.
האם מותך במקום בו נולדת, קרוב לאימך הוא סגירת מעגל או גזירת גורל?!
אני בספק, כי שם לא היה מקומך. משם התאמצנו להוציא אותך.
האם נוכל להתנחם שלו במעט מצאת מנוחה ושלווה? אני מקווה שכן.
אני ושאר משפחתך כמו גם חבריך תמיד נזכור בגעגוע ואהבה.
אוהבת דרורה.
חיים שלנו!
אני הייתי בן 9 או 10 כשחיים נכנס בסערה לחיינו והפך לחלק בלתי נפרד ממשפחת עשירי. היה זה יום שישי, בחדר האוכל, אני עם הגב לדלת ואמא שלי עם הפנים לדלת קופצת פתאום ומרביצה צעקה :"חיים", אני מסתובב ורואה חיוך ענק בתוך ראש וזקן כתומים, לבוש בחליפה ועניבה. לשאלה של אימי: "חיים מה אתה עושה פה ועוד עם חליפה ועניבה?" חיים מיד הגיב: "העניבה זה בשביל לתלות אותי", צחק והדגים בהרמת העניבה.
מהר מאוד חיים החל להגיע באופן קבוע לביתנו, במקביל להגעתה של דינה כתלמידת אולפן דוברת ספרדית. הקליק ביניהם היה מהיר, והם מיסדו אותו, תוך ששניהם הופכים לחלק מהמשפחה, בשמירה על אבי כשהיה מאושפז, כדודים למופת לילדינו, חיים היה הנהג המשפחתי שלנו לכל צורך וכמובן גם תפעל את המנגל כשעשינו על האש.
האנרגיות של חיים היו לשם דבר. זכורות לי העמסות בלול, כשעוד היינו מכניסים את התרנגולות לכלובי פלסטיק. את חיים היו מחשיבים כמו שלושה עובדים אחרים, כי אף אחד לא היה יכול להתקרב לקצב העבודה שלו, ואני כנער הייתי מאוד מתגאה בו.
לפני כעשרים שנה החל חיים לחפש פיסות מהפאזל של שורשיו המשפחתיים, הלא פשוטים, בפולין. הוא ודינה נסעו שוב ושוב לפולין, כשבכל פעם נתונים חדשים. לאחר פטירתה של דינה התגברו הנסיעות של חיים, ולפני מספר שנים הוא הכיר את אולה, אתה חי בחיים של עיירה קטנה, באהבה ברוגע ובהשלמה.
הקורונה לא אפשרה לחיים לחזור לישראל בשל סגירת שדות התעופה, ולצערנו, לבסוף, גם לקחה לנו את חיים, לתמיד.
חיים יקר, עכשיו חזרת לאלונים, ולדינה האהובה, שתקבל אותך לידה למנוחת עולמים משותפת.
אוהבים אותך עד בלי די, משפחת עשירי, כולל כולם.
